בלוג קריירה

לרגל יציאת הספר החדש "ללכת בשבילי המשמעות", התארחו ד"ר אורניה יפה ינאי וגוני ינאי יצחקי בפודקאסט “חוכמת הדרך”  של איריס זאנטקרן  – יועצת זוגית ומשפחתית והסבירו בין היתר, מדוע הורים בימינו לא באמת יכולים לכוון את הקריירה של הילדים: " זה כמו להסתכל במראה האחורית ברכב – אתה נוסע קדימה אבל נותן לילד שלך עצות לתקופה שלא תהיה בה ואין לך מושג מה יקרה בה…"   בשיחה עמוקה ונוגעת ללב, על השבילים הסמויים שמעצבים אותנו,  הן מדברות

כולנו מכירים את הפנינה – אבן חן יוקרתית עם נצנוץ וצבע ייחודי. אך מאחורי היופי המופלא הזה מסתתר סיפור על מאבק, כאב וזמן…   בעצם לפני שהפנינה הפכה לאבן חן, היא התחילה כגוף זר שחודר אל תוך צדפה "רגילה". אותו גוף – בין אם הוא טפיל זעיר או רסיס חול – מייצר בצדפה פציעה וגירוי. כדי להגן על איבריה הפנימיים, לצדפה יש מנגנון הגנה מופלא: היא מקיפה את הפולש בשק ומתחילה להפריש עליו שכבות של דַּר (Nacre), אותו

איך מייצרים/שומרים על איזון כשאנחנו חיים בין "שגרה" לבין  מציאות מתמשכת של מלחמה? בזמן מלחמה נדרש מאיתנו להחזיק גם שגרה של עבודה, ניהול בית, מערכות יחסים, משפחה, זוגיות, חיי חברה, התפתחות, ספורט, תזונה, מצב נפשי  ועוד.. אצל רובנו חלקים מאלו חומקים לנו מבין האצבעות – או אולי יותר מהכל – "אנחנו" עצמנו חומקים לעצמנו מבין האצבעות. אנו מהלכים ומתנהלים בתחושה של הליכה על חבל דק ומחפשים איזון לא ליפול  או יותר נכון ליפול אך להצליח שוב

אחרי החגים.. אחרי המלחמה… אז נכון שזה עוד לא ממש נגמר וכולנו מחכים לחטופים החללים שיחזרו אל ארצנו ועוד… אבל אצל רבים מאיתנו אנו שומעים עדין תחושות של הקלה – תחושה של אוויר נוסף שניתן להכניס לריאות. אצל חלקנו יש בכל זאת איזה תחושה של  "אחרי"…. ובתוכה צומחת גם איזושהי תחושת ריקנות פנימית. אולי ריק שמכין את עצמו לקראת מה שיתמלא? אולי ריק שעייף משהיה ומחפש לנוח, לאגור כוחות ,אמונה ודיוק לקראת ה"להתמלא".   במוזיקה

חג החנוכה, זו הזדמנות לחזור קצת לחלק הילדי שבנו – כל האור, השמחה, הסיפורים והתקווה שמביא החג הזה, הזכיר לנו דווקא את הסיפור על הקוסם מארץ עוץ – זוכרים ? תזכורת קטנה:  דורותי , הדחליל, האריה ואיש הפח יוצאים למסע אל הקוסם הגדול מארץ עוץ מתוך תסכול כאב וכמיהה על משהו שחסר להם. הם יוצאים למסע הארוך בכדי לבקש מהקוסם שייתן להם… הדבר הכי מתוק וחזק  בסיפור המסע הזה שלהם, זה איך בעצם בתוך המסע,

הרצאה מקצועית בנושא: שברי ובניית זהות -כאבים ואתגרים לצד הזדמנויות ומתנות(התקיים ב- ט"ו בשבט, 13/2/25) "אני נשבר אמר האור והפך לקשת" *נריה יעקב*   מרגיש שהזהות שלנו, זו שאיכשהו התגבשה בתוכנו עד ה 7.10 נסדקה, התנפצה! כחברה, וגם כפרטים, התחושה שחלקים "מקרקע" הזהות הברורה זזו… ומתוך התזוזה עולות שאלות שונות, כמו סדקים ופתחים – משפטים כמו:"אני לא מכיר/ה את עצמי מאז ה-7.10"" אני כבר לא מי שהייתי" כולנו עסוקים במלאכת הבנייה המחודשת של זהותנו. מנסים לחבר מחדש

בתקופה הזו מפלס הפחד עולה אצל כל אחד מאיתנו לגבהים… פחדים חדשים נוספו לאלו הקיימים, נוכחים, מעמיקים.    מעבר למלחמה במדינה, מתקיימת מלחמה נוספת בתוכנו,  מי ינהל את את מי? השגרה , התפקוד , התקווה והאופטימיות או הפחד, החרדה והפסימיות כאילו באמת יש כאן "אנחנו" מול "הפחד". "שגרה רגילה" מול "שגרת חירום"?   בתהליכי הייעוץ, אנחנו פוגשים לאחרונה אנשים רבים ששואלים שאלות שלא שאלו את עצמם קודם לכן, שאלות קריירה, פרנסה ומימוש שזורות בשאלות על

בתהליכי יעוץ וטיפול קריירה במרכז שלנו,  נחקור את האדמה והשמיים של כל אחד…   אנו מחזיקים ומחזקים עם האדם את "האדמה" – הביטחון, היציבות, הפרנסה , הזהירות, ההגיוני והאפשרי בקבלת החלטות בקריירה.   אך לא רק  חיפוש וחקר האדמה משמעותית לאדם אלא גם נחפש את ה"שמיים" של האדם – המעוף, החלומות, הכמיהות, התשוקה ומענה מדויק יותר לרצונות, לצרכים  ולהתפתחות.   בחיפוש אחר שביל הקריירה שניהם חשובים ומהותיים – האדמה והשמיים!  לאחרונה, בוודאי אחרי ה-7 באוקטובר,

אתמול בצהריים חווינו את אחד הרגעים הכי מרגשים והאופטימיים בתקופה האחרונה… היינו עם כל בני המשפחה וחצי מדינה בים!   החוף היה מלא, השמש קפחה והמים היו קרירים ונעימים אם כי קצת מעקצצים (מדוזות …)   בשעת צהריים חמה במיוחד, המציל שבחוף עדכן בכריזה שכוחותינו שיחררו בגבורה רבה ותחת אש את ארבעת החטופים – נועה ארגמני, שלומי זיו, אלמוג מאיר ג'אן ואנדריי קוזלוב– הלם! כל החוף נעמד על הרגליים ומחא כפיים – התרגשות שיא ברגע מזוקק של

ד"ר. להיות מומחה בעידן החדש. כשאני חושבת על מומחה האסוציאציה הראשונה שעולה לי היא – רופא. ואיתה קופצות צמד האותיות: ד"ר. דוקטור. כן , לגמרי. ד"ר הוא מומחה כבת בכורה לשני הורים עם לימודי דוקטורט . וצמד האותיות ד"ר לפני שמם. זה חזק יותר . התהפכתי עם השאלה הזו לא מעט. כן. לא דוקטורט? אבל משהו בחיבור הזה בין מומחיות ללימודי דוקטורט נראה לי כל כך חלקי בעידן החדש. ואז המשכתי ללכת עם האסוציאציות והם

שנת 1905 אב מודאג פונה לבקשת עזרה עבור בנו: לכבוד: פרופסור ויליהלם אוסטוולד. אוניברסיטת לייפציג, גרמניה. הר פרופסור נכבד, אנא סלח לאב שמצא עוז בנפשו לפנות עליך לטובת בנו. אפתח ואומר שבני אלברט הוא בן 22 והוא אומלל משום שאין לו משרה. ושמדי יום מתחזקת אצלו התחושה כי אבדה לו דרכו המקצועית והוא מנותק. נוסף על כך, מדכאת אותו המחשבה כי הוא נופל מעמסה עלינו, בהיותנו אנשים דלי אמצעים.. הרשתי לעצמי לפנות אליך ולשטוח בפניך

בסקרנות הצצתי בספר המחזור שלה . "אז מה את רוצה להיות כשתיהיה גדולה?" בלטה לי השאלה. המרכזית שלי. גן טרום חובה, בת 4 וחצי. התבוננתי על התשובות והיו שם כל מיני מקצועות, זהויות וקריירות : לא מעט מקצועות שכנראה נשמעו ונחשפו מהבית ומהסביבה, גם לא מעט מתוך עולם הטלוויזיה ( גם מסמי הכבאי וזה..). היו שם גם יחסים עם קריירות "כשאהיה גדול אני רוצה לעשות הרבה כסף כמו אבא שלי" , או "אני לא רוצה

ָָָ**דיאלוג עולם חדש – עולם ישן – שאלת המומחיות** שחיולוגיה "פרופסור צעיר יצא לשייט בים הגדול. הוא היה אדם מלומד, ששורה של תארים מעטרת את שמו, אך ניסיון חיים של ממש לא צבר. עם צוות הספינה שבה הפליג נמנה ספן זקן וחסר השכלה. בכל ערב ביקר הספן הזקן בתאו של הפרופסור , והקשיב ביראת כבוד לדבריו על נושאים רבים ומגוונים. השכלתו הרחבה של הפרופסור הרשימה מאד את הספן הזקן. ערב אחד, כשהספן עמד לעזוב את

קשר אמהות , בנות וקריירה. לקראת יום האישה. ובכלל. נולדתי לאמא גדולה. לא במימדים הפיזים. אבל לגמרי במהות. כשגיבשתי את הזהות שלי נעתי בין להבין שאני דומה לאמי לבין הרצון להתרחק ולייצר לי נפרדות. כילדה שגדלה עם הורים מאוד קרייריסטים , שנים הייתה לי התנגדות גדולה לקריירה של הוריי. הקריירה שלהם לקחה מהילדה שאני הרבה זמן ותשומת לב. כעסתי על הקריירה של הוריי, על המחירים שהיא גבתה ממני. הקריירה שלהם הייתה סוג של מתחרה/אויב עבורי

ועבדתי ועבדתי את ילדיי בזיעת אפים ובזיעת הלב ובעיניים מתבוננות, משתאות עליהם. ועל העולם. ועבדתי בזיעת ריאות המתעקשות לדעת לעצור ולנשום עמוק יותר, נקי יותר. ועבדתי בידיי, והזמן הותיר בהן דלקת לזכור במפרקיי ידי את שלבי ההתפתחות ועקומת הגדילה של כל אחד מילדיי. ועבדתי ( בנפשי ובגופי) את האימהות ואת המסע להיות אמא טובה יותר. ועבדתי את ביתי בסמרטוטים ,במטאטא ובאקונומיקה, בכלים, בבישולים ובכביסות. ועבדתי את הזוגיות ואת בן זוגי , להיות, לשהות .לעבודת צוות.

כולנו מחפשי חלומות . וזה מורכב . מאוד. מצד אחד מכוונים אותנו לחלום . ומצד שני גם ממש לא. זיכרון 1: אני בת 5 גן חובה. עוגת יום הולדת. זר פרחים על הראש. הנרות דולקים. אני מתרגשת מהנרות ומהחגיגה, מלהיות במרכז. הכי כיף לכבות את הנרות. תבקשי משאלה אומרת הגננת . ואז מוסיפה "אבל משאלה בלב ואל תגלי, כי אם תגידי בקול רם היא לא תתגשם". למה? לא הבנתי .. זיכרון2 : ראיתי כוכב נופל.

עולם חדש ?עולם ישן?- למה לא וינטאג'?! בעולם הקריירה ובעולם בכלל יש דיאלוג ( ולצערי לפעמים סוג של מאבק) בין "העולם החדש" ל"עולם הישן" אני מציעה אפשרות נוספת – משלבת- וינטאג'. רגע. מהו וינטאג'? אומנם הביטוי וינטאג' מוכר מתחום האופנה אבל במקורה המילה מגיעה בכלל מתחום הייננות, והיא מתייחסת לשנת הבציר של היין, הביטוי "וינטא'ג" מחזיק בתוכו את תהליך המעבר מענבים ליין, וינטאג' מכוון להתיישנות המוסיפה איכות. חדש שאוחז בתוכו ישן ולהפך. הלידה שלנו היא

(השמות ופרטים מזהים שונו על מנת לשמור על אנונימיות של האדם)   "במפגשים אתך התבררו לי לאן אני רוצה  להגיע, ובעיקר כשלב ראשון  הבנתי  שעלי לעזוב  את מקום העבודה שהיה לי  מקום קשה, מגביל, חונק ובעיקר עם מנהל מסרס. מצאתי אלטרנטיבה דרך איזשהו מנהל לשעבר, שלא חיפש אותי ממש, אבל רצה מישהו למשרה שהייתי די גדול עליה ורק בגלל הסיטואציה וההבנה שאני זקוק לסוג של שינוי מהמסגרת שכל כך הגבילה אותי והלחיצה אותי, הסכמתי להצטרף.

בחירת מקצוע- הפער בין המצוי לרצוי לחלקנו יש איזה מקצוע ששוכב בארון .כזה שאילו רק המצב הכלכלי היה אחר, אילו לא היתה משכנתא, משפחה לפרנס או אם היינו צעירים יותר בטח כבר היינו מוציאים אותו מהארון ובינתיים הוא נשאר שם ולא עוזב. עד שמגיע שלב מסוים בחיים שאנחנו כבר לא יכולים להתעלם מקיומו, זהו שלב שבדרך כלל מתבטא בתחושת מיצוי שעשויה להשתלט עלינו, עד כדי כך שאנחנו מוצאים את עצמנו קמים בבוקר עם תחושה של

רונית ( שם בדוי) בת  45 עבדה בתפקיד בכיר בחברת פרסום, אם לארבעה ילדים, הצעיר מביניהם,  ילד עם צרכים מיוחדים, היא הגיעה אלינו לייעוץ על מנת להבין איך לבחור תפקיד בחברתה שיעזור לה לשלב בין הבית והעבודה במהלך התהליך עלה הצורך העיקרי שלה והרצון להיות יותר בבית בעיקר שהרגישה שהילד עם הצרכים המיוחדים זקוק לה ומצד שני היא הייתה זקוקה לפרנסה הולמת בטח במצב של ארבעה ילדים שלאחד מהם נוספו הוצאות על חינוך וטיפול מיוחד