נטע (שם בדוי) הגיעה לתהליך ייעוץ הקריירה במהלך השנה השנייה במסלול הארוך ללימודי רפואה. היא הגיעה מבית בו שני ההורים הינם רופאים בכירים בעלי קריירה מצליחה ומוערכת, ולא רק הוריה, מדובר בשושלת בה גם הסבא והסבתא היו רופאים. כבת בכורה, נטע הלכה בדרכם של הוריה למסלול לימודי הרפואה (לרוב בנות בכורות נוטות ללכת אחרי ההורים ונוטות לקחת בבחירות תעסוקתיות את תפקיד "המרצה", את הרצונות/החלומות של ההורים) עד שעלו בליבה השאלות והספקות,האם זו אכן הדרך
"זה מוזר אבל אני לא ממש יודע מה אני אוהב" כך אנחנו שומעים לא פעם את האנשים שבאים לכאן לייעוץ משתפים, זו תחושה לא פשוטה שאדם שמתבונן על עצמו פנימה לא יודע או מכיר בכישרונות שלו,בחוזקות שלו ובתחומי העניין, כך גם היה עם רוית( שם בבדוי) היא הגיעה לכאןבגיל 33, היא נראתה אחת שיש לה הכל, המראה הנכון, עבודה אטרקטיבית (עבדה במשרד פרסום כתקציבית)אמא לשני ילדים, זוגיות טובה, הגיעה ממשפחה אמידה, אבל משהו הרגיש לה
על הפנאי ועל האושר אחד האנשים שהקדישו את את מחקרם האקדמי לתרבות הפנאי הוא הסוציולוג פרופ' רוברט סטיבנס, שפיתח תיאוריה שעליה התבססו כבר יותר מאלף מחקרים- "תיאוריית הפנאי הרציני". הוא טבע מושג שנקרא "פנאי רציני" ועשה הבחנה בינו לבין פנאי מזדמן. פנאי רציני מתבטא בכך שכמו שאנחנו משקיעים בעבודה כך כשיש "פנאי רציני" אנו משקיעים בו זמן, מאמץ וכסף. הוא מצא שאנשים עם תחביב בעל משקל גדול בחייהם הם אנשים מאושרים יותר. לעומתו הפנאי המזדמן
כיצד לבחור מקצוע שמתאים לנו? בחירת מקצוע היא אומנות אך אומנות לא פחות קטנה היא להכניס לתוך המקצוע את האמירה האישית שלנו. לא פעם אנחנו נתקלים בייעוציים שלנו באנשים שחווים תסכול בעבודה שלהם על אף שהם מרגישים שדווקא עשו את הבחירה המקצועית המתאימה. הם נמצאים במבוי כי הם לא רוצים לשנות את המקצוע אבל משהו אחר חייב להשתנות. אבל מה? קחו לדוגמא את סיפורו של פאץ' אדמס, רופא אמריקאי שעשה מהפכה בנושא יחסי מטפל-מטופל
אודות השביל התעסוקתי שלי כבר הייתי הרבה דברים והגשמתי את עצמי בהמון ערוצים. ניסיתי להצליח ולהתקדם, אבל בכל פעם נעצרתי או שהגעתי לתקרת זכוכית. זה כמו לנסוע בדרך ללא מוצא ואז לבחור בנתיב אחר ולהגיע פעם נוספת למבויי סתום, שוב ושוב. זהו עליתי על הדרך, הרגשתי שזה מסלול ההמראה שלי ואני רק צריך לבחור את המטוס הנכון על מנת לנסוק לשמיים ואז, גיליתי שמסלול ההמראה קצר מידי. נולדתי במושב עובדים בן בכור אחות אחת. אבא
מחפשים מחפשים ולא מוצאים?! כולנו מכירים את הדרכים המוכרות והמסורתיות למציאת עבודה, בונים קורות חיים מוודאים שהם אכן מייצגים אותנו באופן הולם ומתחילים לשלוח אבל מה קורה שאנחנו שולחים ושולחים ואין תגובה מהצד השני. מצב מתסכל, נכון? אז מה עושים? קודם כל מנסים לא להישאב לתוך הקול הזה שאומר, אף אחד לא רוצה אותי, אין סיכוי שאני אמצא עבודה ועוד כאלה וכאלה קולות שיכולים לעלות באופן טבעי וכשנותנים להם יותר ויותר מקום הם הולכים
נכתב ע"י : שני, בת 32. סיפור אישי על תהליך של חיפוש עבודה התיישבתי לכתוב כמה מילים על תהליך חיפוש העבודה שלי ובעודי יושבת וחושבת מה אכתוב, התבוננתי במילה 'חיפוש' ושמתי לב שאם נשנה בה את סדר האותיות נקבל את המילה 'חופשי'. השפה העברית מספרת נפלאות, כך חשבתי לעצמי, כי מי שהיה אי פעם בתהליך חיפוש כלשהו יודע שבכל חיפוש טמון הפוטנציאל לחופש.
נכתב ע"י : דורון, בן 50. בשלהי שנות הארבעים בקשתי לעצמי דף חדש. קרירה שניה. מדובר בסיפור המוכר והרגיל. תחושת מיצוי אחרי קרירה מקצועית מפוארת כוונתי היתה לצרור את כלי העבודה שלי כלומר הנסיון העשיר, חכמת הדרך, ישוב הדעת ולהפליג למחוזות מקצועיים חדשים ומסעירים.
