"זה מוזר אבל אני לא ממש יודע מה אני אוהב"
כך אנחנו שומעים לא פעם את האנשים שבאים לכאן לייעוץ משתפים, זו תחושה לא פשוטה שאדם שמתבונן על עצמו פנימה לא יודע או מכיר בכישרונות שלו,בחוזקות שלו ובתחומי העניין, כך גם היה עם רוית( שם בבדוי) היא הגיעה לכאןבגיל 33, היא נראתה אחת שיש לה הכל, המראה הנכון, עבודה אטרקטיבית (עבדה במשרד פרסום כתקציבית)אמא לשני ילדים, זוגיות טובה, הגיעה ממשפחה אמידה, אבל משהו הרגיש לה חסר, היא היתה תמיד בעשייה אבל עשתה את הכל בכדי להיראות טוב ולא בהכרח הרגישה טוב או שלם עם מה שהיא עשתה, בבירור אחורנית הסתבר שבילדותה היתה סוג של מלכת הכיתה, היתה עסוקה בחברים ובחברות שלה בלתחזק ולטפח את המעמד החברתי אבל בכל הקשור לתחביבים ולהתפתחות עצמית זה כבר היה משהו שהרגישה שלא היה לה "הייתי עסוקה בלבלות עם החברים שלי ולא היה לי סבלנות לחוגים וגם אמא לא לחצה עלי" היום אחרי שילדה את בנה השני ואמורה לחזור לעבודה שלה במשרד הפרסום, הציפה אותה תחושה של ריק ושל הבנה שהיא לא יודעת בעצם מה היא רוצה מעצמה או מה היא אוהבת באמת ואפילו עלו תחושות של כעס על ההורים שוויתרו לה בכזו קלות.
זה לא הכמות זו האיכות
בניגוד להורים של רוית ישנם כאלה שלא מוותרים לילדים שלהם על תחביבים אבל הולכים עם זה לעיתים רחוק מדי ועוברים איתם מחוג לחוג ולעוד חוג, אז את הנוסחה של כל ילד וילד צריך למצוא ובאמת זה לא כמות החוגים, העניין הוא מה שמפיקים מהם. ללא ספק לתחביבים יש כמה יתרונות בולטים, הם גם יכולים לרמז לנו על הדרך המקצועית שהילד שלנו ילך בה בעתיד. ראשית, דרך התחביבים אנחנו יכולים להבין לאן רוח ילדינו נושבת, לעיתים אנחנו יכולים להיות מופתעים שחשבנו שלילד שלנו יתאים חוג מסויים אבל הוא מראה נטייה מובהקת לחוג אחר וזה טוב כי דרך הניסיון השלילי כביכול אפשר להבין מה לא וזו כמובן דרך נפלאה להבין מה כן. עוד דבר שנותן לנו אינדיקציה על הנטיות של ילדינו זה סוג התחביב או החוג, לדוגמא יכול להיות ילד מאוד אתלטי שאוהב מאוד ספורט אבל פחות מתאים לו ספורט קבוצתי אלא יותר ספורט אישי כמו טניס, ההבנה הזו יכולה לרמז על כך שבעתיד הילד הזה לדוגמא יוכל לבחור אולי להיות עצמאי או במקצוע שיש בו יותר עצמאות מאשר מקצוע שטומן בחובו עבודת צוות, בנוסף ההתנסות הלכה למעשה בהפסדים מצד אחד ובהישגים מצד שני נותנים לילד לחוות קשת של רגשות שהיא חיונית להתפתחות האישית ולדימוי העצמי שלו ויותר מזה זו דרך נוספת לבטא את עצמו, ישנם ילדים שבמסגרת הלימודית הולכים לאיבוד וכך גם תחושת הערך העצמי שלהם, ברגע שיש מקום אחר חוץ מהבית ספר שגורם לילד להרגיש שווה זה יכול להוות הצלה אמיתית.
סיפורו של מייקל פלפס
קחו לדוגמא את מייקל פלפס, השחיין האולימפי שזכה ב-22 מדליות אולימפיות בארבע אולימפיאדות שונות.פלפס היה ילד שהגננות והמורות תמיד התלוננו עליו שהוא לא מסוגל לשבת לרגע אחד בשקט, הוא תמיד דאג להצחיק את החברים ולנדנד להם כדי לזכות בתשומת לב. אחת המורות שלו טענה בפני אימו ש"הבן שלך לעולם לא יוכל להתמקד בכלום". כשהגיע לכיתה ה אובחן בהפרעת קשב וריכוז והחל ליטול ריטלין, זה הפך את הישגיו הלימודיים מכישלון למצב סביר אך לא עזר לבנות לילד תחושת ערך עצמי אמיתי,אימוני השחייה והדבקות בתחביב הם אלו שהביאו אותו להישגים הפנומנליים שלו ולתחושה שהוא שווה באמת.הסיפור של פלפס ממחיש כמה חשוב לפתח תחביבים לילדים, לפתוח בפניהם עוד אפשרויות, לאתגר אותם, לתת להם הזדמנות להכיר את עצמם ולפתח את החוזקות שלהם, בהמשך שיגדלו גם אם לא יבחרו בהכרח את אותו תחום של תחביב כמקצוע הם יהיו אנשים הרבה יותר מאושרים ומודעים לעצמם וליכולתם. ויוכלו לבחור יותר בקלות את המקצוע שלהם.
