מאת גילה יניב (M.A), יועצת לעיצוב ופיתוח קריירות
חגי תשרי מהווים את שיאה וסיומה החגיגי של השנה החקלאית, שנת עבודת האדמה וככאלה הם מספקים התבוננת מענינת ומעשירה על היבטי ההגשמה במרחב העשייה של האדם.
חגי תשרי מהווים את שיאה וסיומה החגיגי של השנה החקלאית, שנת עבודת האדמה, וככאלה הם מספקים התבוננות מעניינת ומעשירה על היבטי ההגשמה במרחב העשייה של האדם. זוהי התקופה בשנה, בה מקיימים, אז כהיום, את אסיף הפירות ותבואות הקיץ ומתברכים בתנובת העמל.
"וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות, כ"ג, טו) – זמן זה הוא למעשה פסגת הגשמתו של האדם העמל, זמן בו הוא אוסף אליו את הפירות של מכלול עשייתו, זמן בו מצווה עליו להתפנות ולשמוח על הישגיו ועל הצלחותיו.
הציווי לשמוח הוא בפני עצמו ציווי ייחודי ויוצא דופן. הרי שמחה היא רגש טבעי וספונטני בלב האדם, אם כך מדוע לצוותו?! הרב קוק פירש כי השמחה בה אנו מצווים בחג הסוכות היא "על היבולים שיצאו בשנה שחלפה, ועל היבולים החדשים בשנה שתבוא לטובה". כלומר ראשית לכל, אנו מצווים לשמוח את שמחת ההגשמה.
אכן, כה מובן מאליו. לכאורה, שמחת ההגשמה היא שמחה כה ראשונית, כה טבעית, כה יוצאת מן הלב, עד כי דומה שאין צורך לבקשה, שכן מאליה היא באה. ולא כך הדבר כלל. במסגרת עבודתי במרכז "לכל אדם יש שביל" אני שומעת לא אחת, ואף אני עצמי חוויתי, על אובדן המשמעות עם בוא ההישג.
המטרה אותה שמנו לעצמנו מול העיניים, אליה חתרנו והתקדמנו, עבורה למדנו והכשרנו את עצמנו, בתהליכים הלוקחים לעיתים חודשים ושנים – מתגלה כחסרת משמעות וריקה מתכנים ברגע שהגענו אליה. כאב האכזבה והתחושה כי טעינו בבחירתנו מנסרים כל סיכוי לשמחה על ההישג.
וכאן מקומו של הציווי "ושמחת בחגך…" – קודם כל, ראה את ההישג האישי שלך, הודה על ההצלחה שלך, רשום זאת בטור הזכות במאזנים שלך, כדי שתוכל להמשיך וללכת אל ההישגים של השנים הבאות. בניית עולמות והריסתם היא דפוס כואב ומכאיב, שאינו מאפשר לשמוח ואינו מאפשר ליצר חוויה של הצלחה. בעוונותינו, זהו גם דפוס החוזר על עצמו והופך לקו אישיותי שאינו מבחין כבר בין הצלחה לכישלון, ומעקר כמעט אוטומטית את ההגשמה האישית מתכניה וממשמעותה.
זאת ועוד, ההגשמה הינה חוויה מתמשכת. לא רק הישגי השנה שחלפה הם סיבה לשמחה, אלה גם הישגי השנים שתבואנה. אדם נבנה מהצלחותיו, ואם אינו יודע לחגוג אותן ולהוקירן, גורלו שיחיה רק את כישלונותיו. היכולת לראות את ההישג האישי כפרי וכשכר של העשייה שכבר עשינו מהווה רוח במפרשים בדרך אל העשיות העתידיות שלנו.
מחזוריות השנה מהווה גם מחזוריות בחוויית העשייה של האדם, כל שנה אוספים את המעשים, כל שנה קצת אחרת. השנים מביאות איתן מבט חדש על חוויות מוכרות ומאפשרות לנו להיפרד מישן ולאמץ חדש בתוך אותו הקשר. זהו המבט המתמיד שלנו אל העתיד, אל המשך ההגשמה; מבט שיש בו תקווה ומשאלת לב, אך יותר מכך יש בו מחויבות ונחישות – להמשיך ולעשות על מנת להמשיך ולהיות מבורך ומצליח.
"אסוף את המעשים, את המילים והאותות, כמו יבול ברכה כבד משאת…." כתב איתמר פרת בהשראת המקורות, והלחינה להפליא (כמו תמיד) נעמי שמר, בשיר שנקרא שלא במקרה – "אסיף". גישת "לכל אדם יש שביל", כפי שפותחה ע"י מורתי, דר' אורניה יפה-ינאי, רואה באסיף הבין-דורי אבן יסוד, ומדגישה את חשיבות המורשת שנושא עימו האדם בהקשרי העשייה שלו – מתחומי עיסוק, דרך נטיות לב וחלומות, כישורים וכישרונות, ועד פחדים והימנעויות. חג האסיף אם כך, הוא גם הזדמנות לאסוף אלינו את המעשים, המילים והאותות של העשייה הבין דורית העוברת במשפחתנו ולמצוא בהם משמעות ושמחה, מתוך בחירה פנימית ולא מתוך הכרח.
חג הסוכות
עוד נאמר על השמחה בה אנו מצווים בחג הסוכות כי היא על עצם היציאה בשלום מימי התענית, הקודמים לחג. הדרך בה אדם הולך, בשבילי ההגשמה שלו, אינה תמיד קלה. דרכי מלך ושבילי זהב יש בשירים, או בסיפורים שאחרים מספרים על עצמם…. הישג אישי ממשי הינו כמעט תמיד תולדה של עשייה מודעת ומכוונת, של הקדשת זמן, משאבים ורצון. הדרך אל ההגשמה מפגישה את האדם עם עצמו על כלל רבדיו: עם יכולותיו ועם גבולותיהן, עם תעצומות נפשו ועם קטנותה, עם נחישותו ועם רגעי שבירתו. בבואנו אל ההגשמה, לפיכך, ראוי שנוקיר את הדרך שעשינו אליה, על העליות והמורדות שבה, על ההנאה ועל הייסורים שהסבה לנו, ועל עצם ההשקעה העצמית שהשקענו בה.
"והיית אך שמח…" אומר סופו של הציווי, ללמדנו שכל שמחה שאדם חווה אינה יכולה להיות שלמה אף פעם, אך עליו לדבוק בה, למרות ידיעתו שיש גם חלקים לא שמחים בחייו.
הגשמה עצמית
כמו השמחה, כך ההגשמה, אף פעם אין היא שלמה. ככל שאנו מתקדמים וצוברים הישגים והצלחות, כך נשואות פנינו קדימה, הלאה, אל הגשמות אחרות וחדשות. קו ההגשמה שאדם מסמן לעצמו אינו בהכרח ליניארי, יש השואפים אל פסגה ברורה ומוכחת ואחריה מבקשים הגשמה חדשה בדמות פסגה נוספת, גבוהה יותר וברורה יותר, ויש המבקשים, כביטוי של הגשמה אישית, לגלוש מן הפסגה אל עמק מוצל, ולמצוא שם משמעות חדשה. כך או כך, ההישגים האישיים שלנו, בדרך כלל, יולדים רצון בהישגים אישיים נוספים, בעשייה חדשה, ובשינוי כלשהו של תוכן ומרחב.
אך קו הגבול בין הרצון ללכת הלאה ובין חוסר היכולת להיות כאן ועכשיו, הוא קו דק מאוד. וכולנו חוצים אותו מבלי משים, ובכך מפירים את הציווי "והיית אך שמח". יתרה מזאת, לא אחת, אנו שופטים את הישגינו האישיים מול הישגיהם של האחרים ומוצאים דופי במה שלנו יש לעומתם.
החקלאי המקראי צווה לשמוח גם אם בעיניו, או אכן בפועל, הייתה ערמת השעורים שלו פחותה מזו של שכנו. לא תמיד יש יחס ישר בין היקף הזריעה להיקף הקציר, לא תמיד כל יבולנו עולה כפי שקיווינו, אך עדיין – שלנו הוא. וכיוון שאנו אוספים את מעשינו מן השדה כל שנה מחדש, הרי שבידינו הוא ליישם את לקחי השנה הזו כבר בשנה הבאה. יתכן כי בשנה הבאה נדע להפיק משדותינו יותר, אך בשנה הזו – זו תבואתנו, ובה יש לשמוח.
על פי הבנתי, במילה "שמחה" התכוון הכותב המקראי למה שאנו מכנים כיום "אושר", והיכולת לחיות בתוך ההגשמה הנוכחית, באשר היא, ליהנות ממנה ומפירותיה, לחגוג את ההצלחה שבה, לכבדה, להוקירה ולברך עליה – הרי זו מהות האושר והשמחה הפנימית.
עוד דבר ללמוד מ"והיית אך שמח" הוא כי כמו ששמח האדם ביום חגו, כך עליו להשתדל ולשמוח גם בימי חולין. "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" (רבי נחמן מברסלב). אין תנאים מגבילים לשמחה ואין עת הכשרה לה יותר מן הרגע הקטן הזה. להיות "אך שמח" פירושו למצוא אושר, סיפוק ומשמעות בכל יום ובכל עת, ולעשות גם את המלאכות הקטנות מתוך חדוות יצירה ומתוך הבנה שכל האבנים הקטנות האלה, שלעיתים הן כה שגרתיות ורגילות, מרכיבות את ההר הגדול הזה ממנו בנויה ההגשמה המיוחלת.
ברכתי לשנה טובה ומאושרת, ולחג אסיף מלא ומואר בשמחת ההגשמה.
הצעות לאימון עצמי לחיים בתוך ההגשמה:
1. "להיות שבשמחה" – לך/לכי למקום שיש בו כדי למלא אותך שמחה (שפת הים/פארק רחב ידיים/חורשה מוצלת) . הקשב/י. התבונן/ני. כמעט ללא עשייה או דיבור שלך. התמקד/י בחוויה של ה"יש" שמולך וסביבך ותן/תני לו למלא אותך.
2. "ואם תשאל איפה האושר…" – ערוך/ערכי רשימה של דברים המסבים לך אושר. לכמה הגעת? האם תוכל להגיע ל- 100? איזה מהם תרצה/תרצי לאמץ אליך ולהפוך להרגל מתמשך?
