“משברי עבודה אצל נשים”

מאת דר’ אורניה יפה-ינאי

עבודה ועשייה הם הביטוי האישי של מכלול צרכינו למטרות מימוש משמעות חיינו לא תמיד עבודה לפרנסה ועבודה כהגשמה נעשים בראותו שדה פעילות ובאותה תקופה.

  1. משברים הם שלב נורמאלי וטבעי בהתפתחות האדם (אשה וגבר), כך גם תקיעויות בעבודה.
  2. תקיעות בעבודה נחווית כאשר אישה/גבר סימה שלב עשייה/עבודה מסוים בהצלחה מלאה או חלקית ועומדת בפני בחירת ההמשך שעוד אינה ידועה, ומצב כזה- החוויה הטבעית הצפויה או המתבקשת היא של “תקיעות” וקושי.
  3. בכל-זאת, תקיעות כחוויה רגשית, היא הרגשה קשה של אין מוצא: “מה שיש זה לא זה”, או: ” כבר לא זה” ואין ידיעה / הרגשה שיש באופק “משהו אחר….”מה כן לעשות….”.
  4. ההימצאות ב”תקיעות” תעסוקתית- כמו בכל “תקיעות” אחרת (הורות, זוגיות במשבר וכ”ו) מעוררת אצל כל אחת ואחד רגשות קשים מסוג של: פחד, ייאוש, שיתוק, אין אונים, כישלון, אובדן דרך, פאניקה, מה יהיה? וכ”ד.
  5. נשים אינן חשות תקיעות בעבודה יותר מגברים עם זאת, הבחירות והאפשרויות שלהן שונות.

       א. לעיתים קרובות הן “גולשות” ביתר קלות לוויתור לעצמן בתחום התעסוקתי,

            ומגבירות  את ה”תקיעות” דרך מעורבות יתר בהורות, בניהול משק בית וכ”ד.

       ב. לעיתים אחרות הן דווקא מתפתחות בעשייה דרך המעקפים לתקיעות בעבודה דרך

           עשייה שמוזכרים בסעיף א’, בעשייתן דווקא בתחומי עשייתן האחרים, הורות, משק

           בית,יצירת תחביבים, עבודת התנדבות (ועד הורים וכ”ו) דרך “מעקפים” אלה מתרחש

           האימון במטלה התעסוקתית הבאה, ניהול, ארגון זמן, עבודה מול סמכות וכ”ו.

       ג. לעיתים נשים מתפתחות דווקא דרך ” היותן מאמנות” לגברים שלהם שעוסקים באותו

            שלב (אייך אפשר שלא….) בפיתוח התקיעות שלהם בקרירה, הרבה פעמים בני זוג

           נתקעים באותו שלב כי אחרי הכל זוגיות זה מצה משותף.

6. יציאה מ”תקיעות” אפשרית דרך:

    א. קבלה –  שהתקיעות “בסדר”, לקבל את המצב (תקיעות) כשלב ביניים לגיטימי ואפילו

         חיובי/התפתחותי : להירגע מהפאניקה והתחושות השליליות.

    ב. הקשבה פנימית בלי לעשות עדיין שום דבר בחוץ  – להקשיב לעולם הפנימי של צרכים,

        נטיות, דברים שמפריעים, נושאים שמושכים, לזהותם ו”לגלגל” (כתיבה, דמיון עצמי

        מודרך, דיאלוג עם אנשים נבחרים למטרה זו) מאותם כאפשרויות עשייה, תוך בדיקת

        הלקמוס הפנימי, כן/לא רוצה.

    ג. הבנה של התקיעות – מה משמעותה לי, לחיי, בשלב זה, מה מוצה בשלב הקודם ומה “לא

        רוצה” לעומת “מה רוצה” להמשיך ולהתפתח בו.

    ד. הגדרת השלב הבא כשלב התפתחות – בתחום נבחר /שדורש התפתחות ואני רוצה בה

        כמו: אחריות, התמודדות עם במכות, עבודה עם תוצרים ומקום עבודה עם רעיונות,

        עבודה עם תכנים אחרים וכ”ד.

   ה. הגדרת “שדה האימונים” – באיזה תחום/ מפעל/ סוג פעילות/ תפקיד יהיה האימון של

       השלב ההתפתחותי הבא. ממזכירה למאמנת , ממזכירה למנהלת משרד, ממנהלת 5

       אנשים למנהלת של 20  איש וכ”ד.

   ו. פתיחת אופציות רחבות יותר לעשייה עתידית “הכול פתוח לבחירה מחודשת”.

   ז. צמצום האפשרויות לתפקיד/תחום יותר ספציפי (בד”כ קשור לתעסוקה קודמת, אפשר להתייעץ בשירות של

      ביטוח לאומי אשר מאפשר מציאת עבודה שמתאימה לנתונים שלנו) ככל רוב 
     
      האנשים (נשים וגברים) מתפתחים בשלבים יותר מאשר ב”קפיצות”.

  ח. יש נשים שמצליחות להגדיר המשך תעסוקתן כ”חזון” (אני מכוונת להביא אהבה לעולם,

       לרפא אנשים וכ”ו) שכל תפקד הוא שלב בדרך למימושו , יש נשים שמצליחות להגדיר את

       השלב הבא כיעד ולא כחלק מחלק מתהליך של הגשמת חזון – גם זה בסדר.

   ט. עצם ההגדרה והמרוצות ממנה (“וירא כי טוב”) מאששים שהבחירה היא מתאימה ונכונה

       לשלב הבא.

   י. כל התהליך “חוזר חלילה”: בשלב התקיעות הבא (שיבוא אם וכשתהיה התפתחות

      תעסוקתית….) החוויות תחזורנה על עצמן, לעיתים ברמה ברגשית אף קשה יותר (כי עלינו

      בשלב התפתחותי) ושוב, זה   יהיה כואב ומפחיד אך מאפשר התפתחות.

יא. מי אמר שקל לחיות חיי עשייה משמעוותים ומוצלחים.

דר’ אורניה יפה ינאי, מרכז “לכל אדם יש שביל” לפיתוח קריירה.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.