חלקים מסיפורה האישי

בשביליי הקריירה

האגדה מספרת שבבחינות הקבלה לגן עדן, שאלו את הרבי מברסלב:” מדוע ראוי אתה?” והוא ענה: “כל חיי עשיתי דבר אחד – להיות עד כמה שיכול אני, אני- רבי נחמן מברסלב” ונפתחו שערי שמיים.

נראה שאחת המשימות היותר מורכבות וקשות של האדם, היא זו המכוונת לבחירה של חיים בעלי משמעות ומיצוי. החיפוש של דרך זו הוא תמיד מאוד אישי, מורכב ורב- מימדים. ויתור עליו, משול לעיתים לויתור על טעם החיים.

מאז שאני זוכרת את עצמי, הוביל אבי מאבק נורא, רצוף סבל וכאב בניסיון לממש את יכולותיו בעשייה שהייתה משמעותית לו. חזור וחפש, חזור ונפול. הוא עשה זאת מתוך קיפאון וכבילות נוראה וחוויה חוזרת של אי יכולת. משהרגיש שלא יכול להיות “הוא” דרך עשייתו, ויתר על חייו באמצע הדרך. אהבתי והערכתי אליו הפכו את שאלת הקשר שבין האדם למשמעות עשייתו ל “עשיית חיי” . איך זה ולמה אדם כמוהו לא הצליח להתחבר לעשייה משמעותית לו? ואיך, שום דבר ושום אדם לא הצליח למלא חלל נורא זה, של עשייה הנחווית כהחמצה מתמדת, שאין בה מימוש או ביטוי מקורי של מה שחווה בעצמו, כעצמו?

אהבתי הגדולה אליו ותחושת האין אונים שלי ושלו, נוכח מאבקו הנואש, זיכו אותי בכורח לחזור לשבילים הללו. ללמוד אותם, ללוות אנשים אחרים במסעותיהם ולמצוא את החוקים והכללים, כמו גם את התנאים למסלולים נכונים יותר, ל”תיקונים” אפשריים. במהלך הדרך, חיפשתי ובניתי כלים ודרכים המסייעים במציאת מימוש תעסוקתי ועשייתי מספק ומוצלח. כיצד מחפש, מפלס ומוצא לו אדם את שבילי העשייה המשמעותית לו, מצליח ובונה ונבנה ממנה? ההתמודדות עם שאלות ההחמצה והמימוש של ביטוי אישי ומקורי, הפכו לי לדרך חיים.

נראה שהגענו לעידן שבו לכל אדם מותרת, ואולי אפילו מתחייבת, הזכות למסע תעסוקתי מספק, מוצלח ומשמעותי. בעידן של כאוס ושינויים בעולמות העשייה, כשתחרות ואיכות מחוברות לרצון ולצורך לביטוי מקורי וייחודי, כתנאי למצוינות, הרי החיבור לעצמך בעיסוקך הוא הכרח קיומי ולא מותרות.

במרכזנו, אנו מלווים אנשים במסעותיהם להגשמה בעולם העשייה. במסע משותף זה, אנו מתבוננים בחיבורים הכמעט אינסופיים של האדם. ההתבוננות באדם כמכלול, מעשירה אותנו בהבנה רחבה יותר על מגמות צרכיו, יכולותיו, משמעויותיו, סיפוקיו, חלומותיו ,איפה ובמה טמונה ליבתו. באיזה עשייה/פרופסיה/קריירה הוא עשוי להביא את כל אוצרותיו לידי ביטוי במידה הגדולה ביותר.

הצורך בעשייה בעלת משמעות הינו אוניברסאלי. כשצורך זה הוא, לעיתים קרובות, שאלה של חיים ומוות.  “העשייה היא המחלה והתרופה כאחד”.   

אפשר וכדאי לנערכים למסע למימוש עצמי להיות שותפים ובעלי שליטה במניות של “מפעל החיים” שלנו. לרשותנו כל מה שבתוכנו, שהיה, שהווה, שנחפוץ, שנחלום או שנחזה. גם “החומרים המוארים”, כמו כישורים, נטיות וצרכים לעשייה וגם נתוני אישיות כנחישות, צורכי הישג, סקרנות, כורח החיפוש ועוד. אבל גם “החומרים האפלים” הכרחיים למסע. הפחדים, הסיוטים, הסודות, הכאבים  והכעסים. לעיתים דווקא “חומרי הכאב” הם הפלפל והמנוע, נותני העוצמה, הגוון והייחוד בדרך למימוש.  

אין מסע דומה למשנהו. לכל אדם נופיו שלו, מקור הנופים הפנימיים שלו ונופים מבית הוריו, לכל אדם מקורותיו ו”כליו”. ראיית נופים חדשים מחייבת “עזיבות”, גדילה, הרחבה, תנועה, שינוי זווית ומיצוב. המסע לחיי עשייה משמעותיים הוא לעיתים מאבק קשה וכואב אך גם מלא בחיות, יצירה ושמחה. “תקיעות” בעשייה היא לעיתים כואבת וקשה, אך היא חלק הכרחי מתהליכי הגדילה וההתפתחות של כל אחד מאיתנו.

זהו מסע של מחויבות פנימית לדרך, לאנשים ובעיקר לעצמנו. זהו שילוב משנתו של הילל “אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי, מי אני?”, יחד עם הצורך הקיומי בעשייה שיש עליה הערכה ותגמול. שיהיה מי שישעה אל המנחה.

כדי לצאת למסע צריך לאמן שרירים חדשים, להתמיד, לחפש. כשם שביציאה למסע הליכה לוקחים נעלים ובגדים נוחים, כובע וקרם הגנה, אוכל, חברה, ספר טוב ועוד..(איש איש ותרמילו) כדאי לבדוק ולתכנן (עד כמה שניתן) מה אנו רוצה לגלות במסע? מהם היעדים אליהם אנו חפצים להגיע? למה אנו זקוק למסע מסוג הזה? מה היינו רוצים להשאיר מאחור? עם מי היינו רוצים ללכת במסע?

במרכזנו , אנו מכוונים לסייע לאנשים לתכנן “ולעשות” את המסע , למצוא את המצפן והמפה הפנימיים של כל אחד מ”ההולכים בשביל”,  בדרך למימוש בעולם העשייה והתעסוקה.

שתהיה לכולנו דרך צלחה בשבילנו ומסעותינו . איש ,איש ושבילו.

דר’ אורניה יפה-ינאי

 

 

סגור לתגובות.