כולנו מכירים את הפנינה – אבן חן יוקרתית עם נצנוץ וצבע ייחודי. אך מאחורי היופי המופלא הזה מסתתר סיפור על מאבק, כאב וזמן…
בעצם לפני שהפנינה הפכה לאבן חן, היא התחילה כגוף זר שחודר אל תוך צדפה "רגילה". אותו גוף – בין אם הוא טפיל זעיר או רסיס חול – מייצר בצדפה פציעה וגירוי.
כדי להגן על איבריה הפנימיים, לצדפה יש מנגנון הגנה מופלא: היא מקיפה את הפולש בשק ומתחילה להפריש עליו שכבות של דַּר (Nacre), אותו חומר מנצנץ המצפה את דפנותיה.
אלפי שכבות דקיקות נערמות זו על זו במבנה גבישי, השובר את האור ומעניק לפנינה את הברק שלה. זהו תהליך איטי להפליא, שנמשך שנים. ככל שהפנינה שוהה יותר זמן בתוך הצדפה, שכבת הברק שלה מתעבה והיא הופכת לעמידה ויפה יותר.
בדומה לצדפה, גם בנו בני האדם, היופי הייחודי מתגלה לעיתים דווקא דרך הפצעים.
המאבק שלנו להגן על עצמנו, להתמודד עם פציעה או משבר שנכפה עלינו, מוסיף לנו רובדי עומק וברק שלא ידענו שקיימים בנו. משבר הוא כואב מנשוא, אך טמון בו גם פוטנציאל להתפתחות.
הפילוסופיה היפנית "קינצוגי" (Kintsugi), שפירושה "תיקון בזהב", לוקחת את הרעיון הזה צעד קדימה: אמנים מומחים מחברים כלי חרס שבורים באמצעות דבק המעורב באבקת זהב, מתוך תפיסה שהשבר הוא חלק מהיסטוריה יקרה שאין להסתיר, אלא להפך.
לעיתים, ערכו של הכלי המתוקן גבוה מערכו המקורי, בזכות "היופי שבשבר".
גם ביהדות, המילה מַשְׁבֵּר היא שמו של "כיסא היולדת". כפי שנאמר: "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר" (ישעיהו ל"ז). המשבר אינו רק חורבן; הוא המקום שבו גם מתרחשת הלידה.
בתקופה זו של מלחמה ומשבר, אנו רוצות להזכיר שגם שאין כוח, גם שזה איטי, מעייף , כואב מפחיד ולא ברור מתי יתאחו השברים , משהו כנראה נבנה בנו, משהו נאלץ לזוז, נקודת המבט זזה…
לכל מלחמה חיצונית או/ו פנימית שאנחנו נמצאים בתוכה – יש בה עוד צבעים ועוד שכבות ,גם אם ברגע זה ממש הם עוד רחוקים מלהיות גלויים לנו..
לימים של שקט ורגיעה
