אצל רובנו חלקים מאלו חומקים לנו מבין האצבעות – או אולי יותר מהכל – "אנחנו" עצמנו חומקים לעצמנו מבין האצבעות. אנו מהלכים ומתנהלים בתחושה של הליכה על חבל דק ומחפשים איזון לא ליפול  או יותר נכון ליפול אך להצליח שוב ושוב לקום ולהתרומם. הצורך למצוא תקווה, אנרגיה וכוחות להמשיך להיות בעשייה ובחיות כשהאיזון מופר וקצת מתאזן  שוב ושוב.

"החגים" הם זמנים בהם האיזונים מופרים וזזים בתוך "שגרת" חוסר האיזון של מלחמה גם כך… לעיתים זו חוויה טובה, ממלאת מצברים, מטעינה ודווקא מאזנת. ולעיתים, יש בכך גם חוויה מאכזבת, מרוקנת, של "צריך" יותר מאשר "רוצה" – כל שהרצונות  ותשוקה אותנטיים למילוי אפקטיבי של המצברים הפנימים זזים הצידה.

כשהאנרגיות כל כך נמוכות, כל דיוק יכול להשפיע על תחושת שיווי המשקל, אז
איך מייצרים איזון פיזי ונפשי? וכמה תשומת לב אנחנו מקדישים לשמירה על האיזון?

פרויד אמר שהדברים החשובים לאושר האדם הם: אהבה ועבודה.
🧩 יחסים ואהבה

להיות ביחסים זוגיים, משפחתיים וחברתיים משמעותיים ומתפתחים
להרגיש שייך ומשמעותי ביחסים שאיתי.

–  מי האנשים שמטעינים אתכם באנרגיה? כמה אתם מקדישים זמן להיות איתם ולהיטען?
–  למי הייתם רוצים להתקרב? עם מי להיפגש יותר? ממי אולי לקחת צעד אחורה?
________________________________________

💡 עבודה ועשייה

– האם העבודה שלכם ממלאת אתכם בתחושת משמעות ופרודוקטיביות?
– מה אולי ניתן להוסיף/ להוריד בתוך העבודה הנוכחית או בעבודה אחרת כדי להרגיש יותר משמעות?
– האם  יש עשייה אחרת בתחומי חיים נוספים שמכניסה לכם  אנרגיה ותחושת משמעות? האם אפשר לתת לה יותר מקום, תשומת לב וזמן?
________________________________________

🎨 ויקטור פרנקל מדבר על  יצירה, חוויה ובחירה –

"מה שהופך את החיים לבלתי נסבלים הוא לעולם לא הנסיבות אלא היעדרן של משמעות ותכלית"

1. יצירה – להרגיש יצרני/ יוצר, התחושה שיש לי  יצירה משלי בעלת ערך שאני נותן לעולם.
איפה אתם חשים ביצרנות? האם זוהי יצרנות  עם נתינה בעלת ערך? מהי היצירה ו"המשהו המיוחד" שלכם לתת לעולם? איפה, במה ואיך הייתם רוצים להוסיף יותר יצירה לחיים שלכם?

2. חוויה – להיות בחווית התמלאות ממפגש עם משהו או מישהו שממלא אותנו- טבע, מוזיקה, תרבות, אומונת ויופי, ספר, הרצאה או שיחה מעוררת השראה ועוד…
איזה חוויות ממלאות אתכם, כמה אתם נותנים לחוויות ממלאות תשומת לב, מקום וזמן? מה תרצו עוד להוסיף, כמה ואיך ?

3. בחירה – היכולת שלנו לבחור איך אנחנו מפרשים את המציאות, את נקודת המבט  שלנו גם בתוך קושי. היכולת שלנו לחפש משמעות ותכלית גם במציאות קשה ומורכבת , למצוא טוב ואור גם בתוך הקושי.

" בין גירוי ותגובה יש מרווח קטן, במרווח הקטן הזה  מונחת הבחירה שלנו לתחושת חופש, בחירה וצמיחה "

ויקטור פרנקל

** במילה מרווח- רווח- נמצאת גם המילה – רווחה.

אמן לימים שירווח לנו
אמן לרוחות של שינוי בהן – יחזרו כולם !

________________________________________

כמעט סיימנו את הכתיבה אבל אז ….נזכרנו שלא נתנו מקום לחלק חשוב מאוד שלפעמים נשכח ומוזנח..
הגוף שלנו, המכונה המטורפת והמופלאה הזאת שהולכת איתנו וסוחבת את כל מה שהנפש עוברת ולהפך,
מוסיפות :

🏃 בתוך ה-    war life balance  איך אנחנו שומרים על איזון הגוף שלנו?

🥗 תזונה
💧 מים
🏋️ פעילות גופנית
🤲 מגע ואינטימיות
😴 שינה
🌱 נשימה

כמה תשומת לב אתם מקדישים לגוף? להזין אותו?   מה הייתם רוצים לשים לב ולהשקיע יותר בהיבטים הקשורים לגוף שלכם?

בתוך כל אתגרי חיפוש האיזון בתקופה קשה זו  – War Life Balance
מאחלים שנצליח  למצוא את האיזון, שנמלא מצברים ונשמור על אנרגיות גוף ונפש ותקווה.

"תקווה היא כמו כפית הסוכר שבתה – גם אם היא קטנה, היא ממתיקה הכל" . קונפוציוס.

אז נכון שזה עוד לא ממש נגמר וכולנו מחכים לחטופים החללים שיחזרו אל ארצנו ועוד… אבל אצל רבים מאיתנו אנו שומעים עדין תחושות של הקלה – תחושה של אוויר נוסף שניתן להכניס לריאות.

אצל חלקנו יש בכל זאת איזה תחושה של  "אחרי"….

ובתוכה צומחת גם איזושהי תחושת ריקנות פנימית.

אולי ריק שמכין את עצמו לקראת מה שיתמלא?
אולי ריק שעייף משהיה ומחפש לנוח, לאגור כוחות ,אמונה ודיוק לקראת ה"להתמלא".

במוזיקה יש משמעות  גדולה למרווחי השקט שבין המילים והמנגינות, מתי בדיוק נותנים לריק להיות? מתי למלא את האויר?  בשקט? במנגינות? במילים?
איזה כלי נגינה יפר את השקט? מתי ואיך?

לפעמים גם שיחות טובות הן כאלו.. שאנחנו מצליחים למצוא את האיזון בין השקט, והריק לבין המילים…

גם הגוף שלנו הוא כזה, במערכת העיכול שלנו למשל, יש התמלאות והתרוקנות. בנשימה שלנו נשימה ונשיפה, במנוחת הלילה מול עשיית היום יש גם סוג של ריק מול התמלאות.

לפעמים נכון להתמסר לריק ולשהות בו עד שהנפש תוכל, תבקש למלא משהו.

אם מרגיש לכם רצון לגילוי וחקירה את מה שמרגיש ריק ואת מה שמבקש להתמלא במרחבי הקריירה, המימוש והמשמעות, אנחנו  מזמינים אתכם.ן  לתהליך של דיוק –  מה ואיך למלא ואיך לתכנן קדימה

תזכורת קטנה:

דורותי , הדחליל, האריה ואיש הפח יוצאים למסע אל הקוסם הגדול מארץ עוץ מתוך תסכול כאב וכמיהה על משהו שחסר להם. הם יוצאים למסע הארוך בכדי לבקש מהקוסם שייתן להם…

הדבר הכי מתוק וחזק  בסיפור המסע הזה שלהם, זה איך בעצם בתוך המסע,  כל אחד מהם מגלה שכבר יש / קיים בתוכו את מה שמחפש לקבל:

הדחליל- יוצא למסע לבקש מהקוסם מוח  כדי להיות חכם- ומגלה שהוא מביא את החוכמה  והתושייה המחשבתית לאורך המסע .

האריה- יוצא למסע כי הוא מרגיש פחדן ומחפש להיות אריה אמיץ – הוא מגלה שיש בו אומץ רב  להציל את חבריו מצרות.

איש הפח– יוצא למסע בבקשה להיות עם לב ורגשות – מגלה במהלך המסע  שיש לו רגישות גבוהה, חמלה ואכפתיות.

דורותי – יוצאת למסע לחפש את הבית האבוד שלה בקנזס – לפני שהיא יוצאת למסע היא רואה בקנזס מקום אפור, מדכא ומשעמם, וחולמת על מקום צבעוני עם נופים יפהפיים. במהלך המסע היא מגלה שלמרות הנופים היפהפיים בדרך לארץ עוץ, בעצם אין כמו הבית שלה. היא מגלה גם  שהכוח לחזור הביתה היה כל העת איתה בכוח הנעלים שכבר על רגליה ..

אם נבחן את הסיפור בהקשר של קריירה, עשייה והגשמה, נוכל בעצם להבין שלפעמים הכול כבר איתנו אך יש איזה מסע לעבור כדי לגלות, להכיר ולחזק חלקים שלגמרי קיימים בתוכנו.

לעיתים קרובות אנחנו צריכים אנשים/ דמויות סביבנו שייתנו לנו מראה כדי לראות את הטוב שבנו ויגלו לנו עוד זוויות על האיכויות המיוחדות שיש בנו.

כדאי לזכור שלרוב אין קסמים ואין ניסים… יש מסעות ושבילים –  לעיתים הדרך איטית ומפותלת ולעיתים עמוקה וצבעונית יותר (הרבה מעבר לשחור ולבן) אך לא פעם, הדרך משמעותית יותר מהיעד!
וגם לפעמים אנחנו צריכים לצאת כדי לחזור אחרת.

חג אורים שמח
לכל אדם יש שביל

מעבר למלחמה במדינה, מתקיימת מלחמה נוספת בתוכנו,  מי ינהל את את מי?

השגרה , התפקוד , התקווה והאופטימיות או הפחד, החרדה והפסימיות כאילו באמת יש כאן "אנחנו" מול "הפחד". "שגרה רגילה" מול "שגרת חירום"?

בתהליכי הייעוץ, אנחנו פוגשים לאחרונה אנשים רבים ששואלים שאלות שלא שאלו את עצמם קודם לכן, שאלות קריירה, פרנסה ומימוש שזורות בשאלות על זהות, מקום מגורים, שייכות וביטחון ביתר שאת.

זה לא רע או טוב, שחור או לבן, יש בהתמודדות עם הפחד גם פתח להזדמנויות,  ליצירתיות, ליצרנות, לתושיה ולאומץ. כ שכל כך הרבה דברים מתפרקים לפעמים נוצר בנו צורך/ הכרח לקחת שליטה ולהחליט יותר באומץ על חיינו.

רבי נחמן מברסלב אמר:

"ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד. הכלל והעיקר שלא יתפחד כלל"

(מתוך ליקוטי מוהר"ן, תנינא מ״ח:ב׳:ז׳)

כן , אנחנו עומדים כבר תקופה על גשר צר מאוד. מאוד!  אנחנו עומדים בו כעולם, כמדינה, כקהילה,כמשפחות, כזוגות  וכבני אדם פרטיים.

כן, אנחנו מפחדים ואנחנו גם מתפחדים ( אפשר שלא ?)

מה ההבדל בין לפחד ל"להתפחד" ?

"פחד"  הוא משהו כביכול יותר אוביקטיבי ואוניברסלי. ואילו "להתפחד" – הוא בעצם פועל  אקטיבי שבו כל אחד מאיתנו מתבטאים הפחדים,  תהליכי ההתפחדות הפנימים שלנו – זה תהליך העיבוד הדינמי של הפחד שעובר בתוכנו, לעיתים מעין "טורנדו" אישי פנימי. אינטניסיבי.

אנחנו פוגשים אנשים עם  תחושה לא נעימה בתקופה הזו, עם הרבה שאלות למי יש פחד לגיטימי יותר?

האם כל שאר הפחדים שלא קשורים למלחמה לגיטימים? האם הביטוי של הפחד שלי יכול להיות שונה מביטוי הפחד של אחרים? האם הפחדים שלי או דרכי ההתמודדות שלי עם הפחד מעוררים תחושת אשמה וביקורת? מה הדרך הכי נכונה לי להתמודד עם פחדיי?

ההתפחדות– היא מעין צבא פנימי שלנו של מלא חיילים של מנגנוני ההגנה שלנו סביב מה שנתפס אצלנו כאיום ( אמיתי או מדומה, זה לא תמיד משנה..) לחימה פנימית להסיר את איום הפחד או לא לחוות  את הפחד בעוצמה ותדירות גבוהה במגוון סוגים של מלחמות פנימיות.

המילה פחד כשהפוכים בה. נמצאת המילה דחף…

לפעמים הפחד ידחוף אותנו להתכנסות ולשמירה מכל משמר על הקיים,  אבל לפעמים יש בו מנוע לדחוף אותנו להיות אקטיביים ולעשות שינויים –  מבחירה או מכורח.

חלק מהעבודה שלנו עם אנשים שמגיעים לתהליך בתקופה הזו, זה לתת רשות ולהיות בדיאלוג עם "ההתפחדות" האישית שלהם. כל מה שעולה שם בתוכנו, הוא לגיטימי , הוא שלנו, לאף אחד אין ריבונות על "מותר ואסור" בממלכת ההתפחדות שלנו!
תחפשו ואל תוותרו למצוא את הדרכים להקל על החוויה המורכבת, המתישה והמבלבלת הזו. זוהי מערכת שמטרתה הבסיסית היא טובה, לשמור עלינו, לבקש מאיתנו לעיתים באופן אסרטיבי מדי תשומת לב, אזעקה פנימית שמפעילה את הגוף והנפש ומבקשת מאיתנו  לחוות , לפעמים להתמסר ולשהות ולעיתים- לפעול , ליזום, ליצור ולשנות איפה שרק אפשרי ונכון לנו להקלה וריפוי להווה ולעתיד.

ו.. אמן שנצליח  למצוא ולעבור את הגדה השנייה של ה"גשר צר מאוד"-  כפרטים וכמדינה בתקופה זו.

אז אם בנוסף למלחמה המדינית/ ביטחונית אתם חווים מלחמה פנימית סביב שאלות פרנסה, עבודה, קריירה ומימוש אנחנו כאן עבורכם לעזור לכם למצוא את השביל גם כשנסיבות שבילי המציאות "החיצונית " משתנות ולא ברורות.

אנו מחזיקים ומחזקים עם האדם את "האדמה" –
הביטחון, היציבות, הפרנסה , הזהירות, ההגיוני והאפשרי בקבלת החלטות בקריירה.

אך לא רק  חיפוש וחקר האדמה משמעותית לאדם אלא גם נחפש את ה"שמיים" של האדם –
המעוף, החלומות, הכמיהות, התשוקה ומענה מדויק יותר לרצונות, לצרכים  ולהתפתחות.

בחיפוש אחר שביל הקריירה שניהם חשובים ומהותיים – האדמה והשמיים!

לאחרונה, בוודאי אחרי ה-7 באוקטובר, שאלנו את עצמנו ,האם ישנה חוויה ש "השמים" הפכו לנמוכים יותר?

עוד מוקדם מכדי לומר איך המלחמה וכל השינויים שמרעידים לנו את האדמה ומזיזים את השמים ישפיעו… ובכל זאת כמה תנועות/תזוזות שאנחנו פוגשים בימים אלו:

+ שאלות לגבי קריירה ופרנסה שמתלוות לשאלה איפה לגור? בארץ ובעולם? מחשבות על שינוי מקום מגורים, רילוקיישן, נוודות דיגיטלית. שאלת ה "מה יהיה/ איך יראה העתיד במדינה"?
מובילה רבים לחיפוש פתרונות פרנסה ובניית קריירה שתתאפשר גם במדינה אחרת או בנוודות.
שאלות שזורות בין זהות, מגורים, פרנסה וקריירה.  בנוסף, צורך "ברילוקישן מקומי" בתוך המדינה, זמני או קבוע בשל המלחמה הן בשל חלקי הארץ המפונים והן בשל אנשים שלמרות אי ההגדרה כ"אזור מפונה" בחרו להתרחק במידה כזו או אחרת ממקום מגורים שמעורר בהם תחושת אי וודאות וחרדה גדולה.

+  מצד אחד רצון לשינוי בקריירה ומצד שני פניות לשינוים יותר קטנים והדרגתיים, לפעמים שינוים ובניית קריירה נוספת לצידי הקריירה הקיימת, לימודים וקורסים מקצועיים, התפתחות והתחזקות פנימית, עשייה התנדבותית ועוד.

+ אנשים שמרגישים בעת הזו שהם חייבים לעשות משהו משמעותי ,גם אם קודם זה פחות העסיק אותם, או אפילו לא העסיק כלל, הצורך בעשייה משמעותית הפך לבוער בהם.

+ לא רק "משמעות אישית" אלא גם הרבה רצון למעבר לקריירה עם משמעות הקשורה למדינה, לקהילה, למגזר מסוים או סוגיה מסוימת שקרובה לליבם.

+ אם לא עכשיו אז מתי?- אנשים ששאלת הקריירה הולכת איתם, אך דווקא משהו בתקופה הזו שהאדמה גם כך רועדת, דוחף אותם לעשות שינוי ולדייק (גם בגיל מבוגר..) את השאלה "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול".

+ כשכל כך הרבה במדינה תקוע לפעמים החוויה שבמשהו אולי אני יכול/ חייב לזוז, לשנות , להתפתח, לייצר איזושהי תנועה, נותנת חווית "אדמה ושמים". גם אם בימים אלו אצל חלק מאיתנו ישנה חוויה שהשמים נמוכים יותר. יש שמים…

אדם חייב אדמה ואדם חייב שמים!

אתי הילסום, כתבה יומן מרתק ומעורר השראה בימיה – ימי מלחמת העולם השנייה. היא הייתה אדם שהחזיק, ראה והאמין בשמים עד יומה האחרון.

בספרה – "השמים שבתוכי" היא מתארת איך מדי יום עם רדת ערב הייתה יוצאת במחנה הריכוז ווסטרברוק אל גבולות המחנה עם כל מי שהיה מוכן להצטרף אליה, היא הייתה מתבוננת בשמש השוקעת ובשמים הנצבעים ואומרת לעצמה, לאחרים ולאלוהים:

"השמים בתוכי גדולים ורחבי ידיים ממש כמו השמים שמעליי…אדם חייב להמשיך לראות שמים".

היינו עם כל בני המשפחה וחצי מדינה בים!   החוף היה מלא, השמש קפחה והמים היו קרירים ונעימים אם כי קצת מעקצצים (מדוזות …)

בשעת צהריים חמה במיוחד, המציל שבחוף עדכן בכריזה שכוחותינו שיחררו בגבורה רבה ותחת אש את ארבעת החטופים – נועה ארגמני, שלומי זיו, אלמוג מאיר ג'אן ואנדריי קוזלוב– הלם!

כל החוף נעמד על הרגליים ומחא כפיים – התרגשות שיא ברגע מזוקק של אהבה ומלחמה…

הרגע הזה הזכיר לנו טקסט קסום שכתב אלברט איינשטיין לביתו ליזרל על אהבה ומלחמה:

"ליזרל היקרה,
כשהצעתי את תורת היחסות, מעטים מאוד הבינו אותי, ומה שאני אגלה עכשיו לאנושות כנראה גם מתנגש עם חוסר ההבנה ודעות קדומות בעולם, אני מבקש ממך לשמור על המכתבים כל עוד יש צורך, יתכן וזה ייקח עשורים של שנים, עד שהחברה תתקדם מספיק כדי לקבל את מה שאני מסביר בהמשך.
יש כוח חזק ביותר, שעד כה המדע לא מצא עבורו הסבר רשמי. זהו כוח הכולל ומפקח על כל האחרים, הוא פועל מאחורי כל תופעה הפועלת ביקום ועדיין אינו מזוהה על ידינו,
כוח אוניברסלי זה הוא א ה ב ה
כאשר מדענים חיפשו תאוריה מאוחדת של היקום הם שכחו כוח בלתי נראה החזק ביותר
האהבה היא אור, שמאיר את מי שנותן ומקבל אותה
אהבה היא כוח משיכה, משום שהיא גורמת לאנשים מסוימים להרגיש משיכה לאחרים
אהבה היא כוח, כי זה מכפיל את הטוב ביותר שיש בנו.
עבור אהבה אנו חיים ומתים
אהבה היא אלוהים ואלוהים הוא אהבה
כוח זה מסביר הכל ונותן משמעות לחיים. זה המשתנה שממנו התעלמנו במשך זמן רב מדי, אולי כי אנחנו מפחדים מאהבה כי זה האנרגיה היחידה ביקום שהאיש לא למד לשלוט בה כרצונו
אם במקום המשוואה המפורסמת ביותר שלי בתחום האנרגיה
E = mc2
ניקח את אנרגיה האהבה כדי לרפא את העולם, דרך אהבה מוכפלת במהירות האור בריבוע, נגיע למסקנה שאהבה היא הכוח החזק ביותר בעולם, כי אין לה גבולות.
לאחר הכישלון של האנושות לעשות שימוש ולשלוט בכוחות האחרים של היקום שהופנו בסופו של דבר נגדנו, דחוף שנזין את עצמנו עם סוג אחר של אנרגיה.
אם אנחנו רוצים המין שלנו ישרוד, אם ברצוננו למצוא משמעות בחיים, אם אנחנו רוצים להציל את העולם ואת כל היצורים החיים בו, אהבה היא התשובה האחת והיחידה.
אולי אנחנו עדיין לא מוכנים לעשות פצצה של אהבה, מכשיר חזק מספיק כדי להשמיד את השנאה, האנוכיות ותאוות בצע שתהרוס את כדור הארץ כולו.
עם זאת, כל אדם נושא בתוכו גנרטור קטן אך רב עוצמה של אהבה בו יש אנרגיה שמחכה להשתחרר.
כאשר אנו לומדים לתת ולקבל אנרגיה אוניברסלית זו, ליזרל היקרה, אנו מצהירים שהאהבה תנצח הכל, היא מסוגלת להתעלות מעל הכל ומעל האין, משום שאהבה היא תמצית החיים.
אני מאוד מצטער שלא הייתי מסוגל לבטא את מה שהיה בליבי, שפעם בשקט עבורך לאורך כל חיי. אולי זה מאוחר מדי להתנצל, אבל כיוון שהזמן הוא יחסי, אני זקוק להגיד לך שאני אוהב אותך ובזכותך הגעתי לתשובה המוחלטת.

אבא שלך אלברט איינשטיין."

הטקסט הזה היה מבין מכתבים שכתב איינשטיין לביתו ליזרל – המכתבים התגלו לאחר מותו ויש האומרים כי ביקש ממנה לא לפרסם אותם עד שהעולם יהיה בשל ומפותח מספיק  לקבלם…
.
קשה בכלל ובטח בימים אלו "להיות באהבה", יש לכך צורך בהשקעת אנרגיה, ברשות, בפניות ועוד. אבל אהבה היא כוח החיים!

אנחנו פוגשות אצל  רבים מלקוחותינו מאבק פנימי בין צורך/ כורח בשינוים גדולים בקריירה, במקום מגורים, בשאלות זהות  לבין העדר כוחות/ פניות לשינוים גדולים של אהבה ותשוקה.
אך גם אם אין פניות לאהבות גדולות בימים המורכבים הללו, חשוב למצוא לנו מקום וזמן לדברים קטנים וגדולים שאנחנו אוהבים. כשהטעם של כולנו בפה כל כך מר , תפל, חריף אם חמוץ. קצת כמו הוספת תבלין שיכולה קצת לשנות עבורנו את טעם החיים.

זה יכול להיות דרך פעילות ספורטיבית לעלות קצת את האנרגיה או להרגיע ולאזן, להיות בטבע,   לטבול רגלים במים ולתת להם להרגיע את הגוף , לשמוע את הגלים, ללכת יחפים בחוף הים  או ליהנות מהנופים מסביב. לשמוע מוזיקה, לתרגל מיינדפולנס, לקרוא, לבשל או לאפות, לשמוע פודקסט שממלא אותנו, ללמוד סדנא או לימודים ארוכים, להיפגש עם חברים ולנעוץ ביומן אירוע מרגש ששווה לנו לחכות עבורו ולתכנן אותו… ועוד, לחבק יותר את מי שאנחנו אוהבים, ללטף, לגעת, ולזמן סביבנו אנשים שממלאים לנו את הלב.

המשפט של זאב נחמה / אתניקס- "רק אהבה תנצח" נשמע קצת אופטימי ודביק מדי לימים אלו. אבל אולי אהבה תאפשר לנו קצת החלמה  בתוך המלחמה.

פרופסור אוסטוולד מעולם לא השיב על המכתב.
(הרמן איינשטין אביו של אלברט אינשטין ,שנת 1905, מתוך הספר
סיפורה של התגלית הגדולה בהיסטוריה, E=MC2 , דיוויד בודאניס)

בדיוק באותה שנה 1905 הייתה שנה ובה כתב אלברט אינשטיין מאמרים פורצי דרך ששינו לעד את תפיסתנו על הקיום שלנו, בדיוק באותה שנה באה לעולם תורת היחסות: E=MC2

אז מה?
יש רגעים שכלפי חוץ ופנים נראה לנו שאנחנו במקום הכי נמוך וקשה שלנו. ולפעמים בדיוק שם בחושך הכי גדול שלנו. בנקודה הזו. מחכה לנו פריצה אדירה.
הסיפור של אינשטיין תמיד נותן לי אור כשאני פוגשת איזה נקודה של חושך.
ועוד קצת מהחוכמה האדירה של האיש הנחוש בדרכו ויוצא הדופן הזה:
"אתה נכשל רק כשאתה מפסיק לנסות", "זה לא שאני כזה חכם, אני פשוט נשאר עם הבעיות למשך זמן ארוך יותר", "אני אסיר תודה לכל מי שאמר לא. הם הסיבה שעשיתי זאת בעצמי", "מה שחשוב הוא לא להפסיק לשאול שאלות", "חשיבה לוגית תוביל אותך מ1 ל2 ,הדמיון יוביל אותך לכל מקום ". אלברט אינשטיין.
וואו כמה אפשר ללמוד ממנו.

תחום הקריירה? יעוץ קריירה? ממש לא. זה היה נשמע לי לא מספיק עמוק. לא בשבילי.
בחרתי ושמחתי. דומה אך קצת שונה. קרוב אבל גם מספיק רחוק.
יום אחד הלכתי בספונטניות להרצאה של אמי.
זה היה מוזר. להכיר את אמא כאשת מקצוע זו חוויה מיוחדת ( ומורכבת!) מאוד.
יצאתי נפעמת. וואו. זאת אמא שלי? כמה שהיא חכמה ומיוחדת . כמה שהיא יודעת. הרגשתי.
ואז בחרתי להכיר את הורי. כלומר, להכיר אותם אחרת, הכרות של אנשי מקצוע. הכרות בוגרת.
בתהליך סופר מורכב אספתי את הידע שלהם, בתשוקה, סקרנות ולא מעט פחד (ואולי אפילו אימה ומלא יראת כבוד).
אבל הנה פתאום מצאתי את הילדה שבתוכי קצת נרגעת. מקבלת עוד חלקים מאמא ואבא שלה ומתקרבת
הבטן שלי צעקה שיש לי כאן קריאה פנימית ( ומשפחתית?) שאני רוצה לקחת על עצמי .
הבנתי שאני רוצה להמשיך את דרכם ולסייע לאנשים נוספים למצוא את דרכם בשבילי הקריירה וההגשמה.
אספתי את התבלינים וחומרי הגלם שלי, לקדרת הידע והניסיון שלהם. בררתי ובחרתי. למדתי לחדד את ההקשבה לעצמי בתוך אלו, להפריד קצת בין שלהם לשלי.
כך נולד, המרכז שלנו "לכל אדם יש שביל". מרכז ובו הידע עובר הלאה לאנשי מקצוע מופלאים ( ואם נדייק מופלאות!) בשיטה שייסדה אמי וגם אבי דר' אורניה יפה ינאי ודר' דב ינאי ( אבא יש גם עליך פוסט שמתבשל) שעוברים תהליכים לבנייה, שינוי ופיתוח הקריירה. (המרכז לקח לעצמו את שמו של הספר, הספר הזה שהפך עבורי מאויב לאהוב, מזר לבן בית, שמאז כבר קראתי אותו עשרות פעמים)
למרות ולצד הד.נ.א זה בוער בי ומרגש אותי, שהמורשת והידע שלהם יישארו כאן זמן רב , ושאני מצליחה לשמר ולגדל את הידע שלהם ולמצוא בו אותי. ויותר מכל שיש לי את הזכות ללוות אנשים במסע הזה של התפתחות בשבילי הקריירה.
אז.. מערכת היחסים שלי ושלנו עם הזהות והתפתחות המקצועית שלנו, מערכת היחסים עם "הגשמה וקריירה" וגם התקיעויות תמיד יהיו באיזשהו קשר עם משפחת המוצא שלנו ( גם ללכת הכי רחוק שאפשר זה סוג שם קשר) .
עבור אימהות ובנות זה קשר מופלא, טעון, עשיר,דינמי ומורכב במיוחד.
שתמיד נמרוד קצת ונבעט, וניהיה בדינמיות, בשאלות וברשות אבל גם שנזכה להכיר , להכיר באמת ולהתקרב אולי אפילו קצת להתאהב ושניהיה אמיצים לבחור ולקחת לנו איזה משהו מהם אלינו.
אצל אחת זה ידע ומורשת על חוכמת המטבח והבישול , אצל אחרת אהבה וידע באסטיקה ועיצוב ,כישרון או שליחות אחרת שבוערת ממעמקי הבטן, מהמורשת, מהבית, מאמא.
קחו לכן איזה תבלין מאמא והוסיפו לקדרה שלכן.
בתמונה אני מרצה בכנס של איל"ת ליועצי קריירה ומספרת על ההמרכז שלנו, על השיטה, על מורשת כשהספר בידי וכשמאחורי תמונתה של אמי עם סבי ( פרטים נוספים על העברה בינדורית בספר "לכל אדם יש שביל" )
וכמו תמיד תודה ענקית לכל הצוות של מרכז לכל אדם יש שביל כל זה לא היה יכול להתקיים ללא אתן.

אז מצד אחד חינכו אותנו לחלום ולהגשים חלומות. ומצד שני בשקט, בצניעות. עם הרבה "טפו , טפו , טפו וחמסה" לקינוח.
אני פוגשת אנשים שאומרים על עצמם שהם לא יודעים לחלום, שהשריר הזה "מנוון" אצלהם. שרוצים ללמוד לחלום. וכשמנסים לקרב אותם לחלומות הם אומרים "אני לא יודע" , "אני לא מצליח לראות שם שום דבר".
והם רוצים לחלום ופוחדים לחלום בכל מאודם. כי המסרים שגדלנו עליהם היו סותרים . חלומות זה טוב ונפלא, אבל זה גם מסוכן, וסודי, ולא אחראי/ לא רציונאלי.
אין ילד שלא חולם. יש מבוגר שהפסיק לחלום.
ואני מכירה את זה כל כך כי אני אוהבת כל כך לחלום ומפחדת כל כך מלחלום. אני צועקת חלומות ולוחשת חלומות.
נ.ב: חלם. חכמי חלם. חלם היתה עיר בפולין שהיתה של חלמאיים= אנשים שמעשיהם טיפשים ואבסורדיים.
בפולנית חולם= טיפש. אז מעניין למה קשה לנו לחלום ? (הכיתוב לא מכוון רק לפולנים אלא לבני כל העדות באשר הם)

רגע. מהו וינטאג'? אומנם הביטוי וינטאג' מוכר מתחום האופנה אבל במקורה המילה מגיעה בכלל מתחום הייננות, והיא מתייחסת לשנת הבציר של היין, הביטוי "וינטא'ג" מחזיק בתוכו את תהליך המעבר מענבים ליין, וינטאג' מכוון להתיישנות המוסיפה איכות.
חדש שאוחז בתוכו ישן ולהפך.

הלידה שלנו היא סוג של "שנת בציר", ככה אנחנו כולנו, קיבלנו מהורינו ומהחיים ענבים מסוג כזה או אחר. ואחד האתגרים הגדולים שלנו בחיים הוא לייצר מהענבים הללו את יין האיכותי שנחפוץ בו (או כל דבר שנחפוץ).
בחיים ,חדש וישן שזורים אלו באלו. גם בקריירה.
אין אדם בלי שורשים ובלי "ישן" מאחריו. חדש וישן מתנהלים באופן דינמי בחיינו. עולמות חדשים הופכים לישנים ולהפך. וינטאג'.

אני מרגישה שעולם הקריירה נמצא בעיצומו של "גיל ההתבגרות", העולם הישן והעולם החדש עוד לא מצליחים תמיד להתכתב יחד. יש מאבק, יש בלבול זהות, יש אינספור אפשרויות ליצירת קריירה וזה נפלא, פותח ומפעים ,אך גם מפחיד ומבלבל יחד.

"הישנים"- שניהיה קצת זהירים עם החדש/ישן הזה. כי בשלב מסויים כולנו נהיה שם "ישנים" , וכן זה מתכתב אצלי גם לעיתים עם משמעות של גיל "ועולם חדש" .
יש כל כך הרבה מבוגרים בגופם ( זקנים) שצמאים לתת מהידע שלהם ( חלק גדול מהם היה בעברו חלק "מעולם חדש" שהתיישן) וחלק גדול מהם חובה משבר אדיר ביציאה מעולם העבודה ותחושת חוסר הרלוונטיות ( דיכאונות, התאבדויות.. מגפת העולם המערבי..). יש פער גדול בין פנטזית "היציאה לפרישה" לבין ההתמודדות בפועל עם "הריק הגדול".
המחסומים בחברה שלנו לתת לאוכלוסיה המבוגרת את הכבוד ( מילה מיושנת?) והרלוונטיות על הדרך שלהם הם אדירים וכואבים.
זו מגפה שקטה וכואבת שתוחלת החיים יצרה לצד משאלת חיים של הדור השלישי להמשיך ולהיות יצרני , משמעותי וחלק פעיל בחברה ובעולם הקריירה.

לצערי הרב בעולם הקריירה במקצועות מסוימים גם מגיל 40 אתה מתחיל להיכנס לקטגוריית העולם "ישן", הפער הזה הוא בלתי נתפס , הוא פער עצוב, וכואב. הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו לשינוי .
עולם העתיד ניהיה חייבים לפתור ולפצח את זה. כי…זו החובה שלנו כחברה. חברה שתוחלת החיים בה הולכת ועולה . כחברה ששואפת ליצרנות, לאיכות ולערכים.

יש פער לא הגיוני, תיהומי וכואב בין תקופתנו "העולם שייך לצעירים" לבין תרבות קודמת של "חכם זקן השבט".

בעצם בכל תהליך של שינוי תעסוקתי מוצלח אנחנו מנסים לעשות סוג של וינטאג' תעסוקתי לקחת את היישן ולחבר אותו לחדש איכותי וטוב יותר עבורנו
ישנן דרכים שונות של אנשים בבניית והתפתחות הקריירה שלהם . זה הקסם, יש כל כך הרבה דרכים, ואין דרך אחת נכונה.

הגשמה עצמית לא חייבת להתכתב עם גיל- אפשר לפתח קריירה בגיל14 ואפשר בגיל 66.

אין על תרופות סבתא ואין על אנטיביוטיקה. חדש וישן יכולים לעבוד מעולה יחד, וכל אחד מהם מבורך וחשוב, כל אחד יכול לסייע לשני. עלינו למצוא את הדרך לכבד ולחבר.

אז בואו נבוא בטוב ונמצא את הדרך לאתגר החיבורים והשילובים.
וינטאג'

"במפגשים אתך התבררו לי לאן אני רוצה  להגיע, ובעיקר כשלב ראשון  הבנתי  שעלי לעזוב  את מקום העבודה שהיה לי  מקום קשה, מגביל, חונק ובעיקר עם מנהל מסרס. מצאתי אלטרנטיבה דרך איזשהו מנהל לשעבר, שלא חיפש אותי ממש, אבל רצה מישהו למשרה שהייתי די גדול עליה ורק בגלל הסיטואציה וההבנה שאני זקוק לסוג של שינוי מהמסגרת שכל כך הגבילה אותי והלחיצה אותי, הסכמתי להצטרף.

מקום העבודה החדש מאפשר לי  חופש . ניתן לי בו  זמן חופשי שמאפשר לי  אויר לנשימה . ונותן לי במקביל ביטחון כלכלי, שמאפשר לי במקביל , לנשום ובאומץ  להתחיל בהתנסות ביזמות חדשה, שתמיד חלמתי עליה.

בפגישותינו התגבש כיוון של יזמות בתחום היין. מאז פגישתנו האחרונה, נכנסתי למערבולת מטורפת, משגעת ובעיקר 'מחנכת', של בניית תכנית עסקית על כל רבדיה והמשתמע מכך (חקרי שוק, עשרות פגישות עם אנשים, לילות לבנים של קריאת מחקרים על טרנדים בעולם היין והמסעדנות). התחלתי בסבב משקיעים לגיוס הון, החכמתי, התאכזבתי, למדתי, שאבתי ניסיון ובעיקר הייתי פורה, למרות שבדרך היו המון מהמורות ומשוכות.

אחרי המון שינויים, המון פניות פרסה, גיוס השקעה ממשקיע פרטי, המון ריגושים ומשברים השקתי ממש הבוקר את הפרויקט שלי בבלגיה. מדובר בפרויקט ייחודי של קידום מכירות  הקשורות ליין.

וכך אני מוצא את עצמי סוף סוף חוזר לכתיבה, להעלאת מחשבות כלליות על החיים, על ועל האנשים שמאחורי הייננות – ככלי לקידום המכירות שלי. כפי שדיברנו בתהליך , התחלתי את דרכי המקצועית כעיתונאי, כך שזו סגירת מעגל עבורי , לחזור לכתיבה . ואני שמח שסוף סוף כישורי המכירות שלי וכישורי הכתיבה מתחברים ומצאו להם דרך לבוא יחד לידי ביטוי.

מדובר בפיילוט, שאני מקווה שיצליח. בעצם, אני בטוח שהוא יצליח.

במקביל, אני עדיין עובד באותו מקום עבודה, שבו, לשמחתי, אני רווה נחת מקצועית והכל הולך כשורה. קיבלתי תמיכה אינסופית מאשתי.

לאחרונה, עברנו לבית החדש שלנו. יש גינה, יש ילד מתרוצץ. הכול לאט לאט ממש הופך לתמונה ש'ציירתי' לך אחרי שיעורי הבית הראשונים שנתת לי על ראייה עתידית של 5  שנים קדימה.

רציתי להודות לך על שהיית לחלק כל כך משמעותי בשינוי שעשיתי. על כל המילים, ההכוונה, ההקשבה, ההבנה שהענקת לי. המפגשים אתך היו לממש אבן דרך בחיי וחשוב לי שתדעי את זה.

אני מוקיר אותך מכל ליבי ומבטיח לעדכן אותך בהתפתחויות של הפרויקט.

שולח לך חיבוק חם

רוני, בן 38.

לחלקנו יש איזה מקצוע ששוכב בארון .כזה שאילו רק המצב הכלכלי היה אחר, אילו לא היתה משכנתא, משפחה לפרנס או אם היינו צעירים יותר בטח כבר היינו מוציאים אותו מהארון ובינתיים הוא נשאר שם ולא עוזב. עד שמגיע שלב מסוים בחיים שאנחנו כבר לא יכולים להתעלם מקיומו, זהו שלב שבדרך כלל מתבטא בתחושת מיצוי שעשויה להשתלט עלינו, עד כדי כך שאנחנו מוצאים את עצמנו קמים בבוקר עם תחושה של מיאוס וייאוש. אנו חשים עצובים וכעוסים ועשויים אף לחוש שהתחושות הללו משתלטות ומשפיעות על הסובבים אותנו, המשפחה, הילדים, החברים, על היקרים לנו.

ואז כשאנחנו מחליטים שזהו, אי אפשר להמשיך ככה, אנחנו צריכים גם להבין איך עושים את זה
סיפורו של רוני (שם בדוי) יכול להדגים את זה.  רוני היה עורך דין לענייני משפחה. בתחילת הקריירה שלו, אהב להופיע מול בתי משפט, הוא אהב את האדרנלין במרדף אחר ניצחונות ובבמה שניתנה לו בבתי המשפט. די מהר הרגיש רוני שהוא מתעייף, שהוא מתקשה להתמודד עם התובענות של המקצוע, עם רכבת ההרים של ניצחונות והפסדים, עם התעסקות ב: " איך אני דופק אחרים או איך אני נזהר שלא דופקים את הלקוח שלי".

רוני הגיע למפגש הראשון , עייף ,מתוסכל ומיואש. הוא הביע דאגה כנה בנוסח "איך אוכל לעשות שינוי מקצועי, הרי אני חייב את הכסף הזה כדי לפרנס את הבית". אשתו עודדה אותו לבוא לתהליך, היא חשה שהמרמור שלו משפיע על ההורות ועל הזוגיות. ובאמת רצתה שיהיה לו טוב.

גם וגם

במפגש השני עלתה שאיפה כמוסה של רוני "אילו רק הייתי חי בחיים אחרים הייתי הולך להיות מטפל.." אמר והוסיף "אני רוצה לעסוק במשהו שעושה טוב לאנשים.. אבל.. אין בזה כסף. תמיד אהבתי להקשיב ולייעץ לחברים. למעשה כל החברים שלי פונים אלי כשהם במצוקה, אני עושה את זה באופן טבעי ובאהבה גדולה". במהלך התהליך ניהלנו משא ומתן בין 2 הקריירות של רוני–מעין בית משפט לענייני קריירה שעוסק כרגע בתיק של רוני עצמו. כל פעם צד אחר ישב על הכיסא בחדר בית המשפט. כל אחד מהקולות דיבר למה כן/לא לבחור באותו המקצוע. מקצוע- עריכת הדין או מול מקצוע- המטפל. רוני ניסה להיות השופט ולהכריע בקרב העיקש בין המקצועות הללו בתוכו.

לאחר כמה מפגשים רוני החליט כי בעצם הוא אוהב את שני התהליכים במינונים שונים,  אך זקוק ל"גם וגם" ,לשמור על הידע והניסיון שצבר בעריכת דין אבל סביב עשיות שמתאימות לעולם הערכי שלו, ושהוא חייב להוסיף משהו שנתפס על ידיו כמשהו חיובי שעוזר לאחרים.
רוני החל ללמוד גישור וטיפול זוגי ובהמשך החל לעסוק בזה. ההכרות שלו עם עולם דיני המשפחה ומאבקי גירושים, הלימודים שלמד בטיפול זוגי בנוסף לכלים שהיו לו  כעורך דין לענייני משפחה, הפכו אותו  למטפל מבוקש ומצויין לבני זוג על סף גרושים ובהמשך אף ליועץ ומטפל לעסקים משפחתיים.

במקביל, החל רוני ללמד סטודנטיםלמשפטים, כך זכה רוני להמשיך להיות על "במה" ולבטא חלק דומיננטי באישיות שלו וגן להתוות דרך ולסייע לדורות הבאים. הוא דגל בכך שעורך דין טוב הוא הוא עורך דין עם מצפון מפותח – לכך שאף בעצמו וזה מה שרצה להעביר הלאה.

מאילו חומרים אנחנו מורכבים?

לעיתים נראה לנו שיש בתוכנו חלקי אישיות שעל פניו סותרים או לא הולכים בקנה אחד עם הבחירה המקצועית שלנו, דבר שלעיתים מותיר חלקים שונים בתוכנו שלא באים לידי ביטוי. בתהליך של פיתוח ועיצוב קריירה אנחנו מנסים למפות ולהגדיר את כל החלקים של האדם ולראות כיצד ואיך הם מתחברים.
באמצעות התהליך שרוני עבר הוא חידד ויצר את הזהות המקצועית הייחודית לו.

נסו לחשוב בעצמכם אילו חלקים אתם מבטאים במקצוע שלכם ואילו אתם משאירים בארון?
האם יש משהו שתמיד אהבתם לעשות ואתם מרגישים שאתם טובים בו אבל הוא נראה לכם לא רלוונטי עבורכם? האם אפשר להוסיף לארגז הכלים שלכם הכשרות/מיומנויות שונות שישדרגו את התפקיד שלכם ויגרמו לכם להרגיש שלמים יותר עם המקצוע שלכם?

אתם מוזמנם לשתף אותנו ולהתייעץ:
דוא"ל: [email protected] טלפון: 09-9587802 או לכתוב לנו בעמוד יצירת קשר

באחד הימים מצאה את עצמה באמצע יום עבודה עם כאב ראש חזק ובלתי פוסק , בהמשך אותו השבוע חזרו כאבי הראש באופן יומיומי, ועל אף הניסיונות להשכיח את התופעה , לא הצליחה לתפקד ובעיקר חששה מאוד שאולי החרדות , המתח והתסכול אכן חילחלו לסימפוטמים של מחלה וגוף. בסופו של דבר פונתה לבית החולים . היא שהתה בבית החולים במשך כשלושה ימים בהם עברה בדיקות אינסופיות שלא העלו דבר. נפגשנו איתה כשבועיים לאחר האירוע. רונית חשה טוב יותר, היא נחה בבית כבר שבועיים והמנוחה היתה חיונית או אולי הכרחית עבורה. רונית סיפרה בעיקר שזו הייתה נורת אזהרה עבורה בציניות אמורה "אולי אפילו פרוג'קטור". היא צמצמה את המשרה שלה והחליטה להתחיל ללמוד משהו לנשמה, היא לקחה קורס כתיבה יוצרת. בהמשך עזבה את העבודה שלה והחלה לעבוד מהבית בכתיבה שיווקית, כתיבת בלוגים,  ואף זכתה בטור בעיתון נחשב ומוערך. כיום היא חשה כי אתגר האיזון בין קריירה להורות הגיוני ונכון עבורה. והיא מצליחה להנות ולהרגיש טוב בשתי העולמות הללו .

תחושות גוף-נפש

הסיפור של רונית מספר לנו כמה דברים:

ראשית,  לפי מחקרים ישנו קשר ישיר בין חוסר שביעות בקריירה לבין תחלואה נפשית ופיזית.  לדברי, מייסדת שיטת "לכל אדם יש שביל", ד"ר אורניה יפה ינאי "הקשר בין מחלות לאי סיפוק בעבודה הולך נעשה ברור וברור יותר, אנשים עלולים לחוש זאת כתגובה לאירועים קטנים: פתאום הבטן או הראש כואבים כמשהו לא טוב קורה להם בעבודה. כשהתחושה הלא טובה נמשכת שנים, הבריאות ותוחלת החיים עלולים בהחלט להיפגע". לכן הרבה פעמים כדאי לנו לשים לב למה שהגוף שלנו אומר לנו, ולא להגיע למצב בריאותי קיצוני, אם אנחנו מזהים שיש לנו בעיה, לחצים, אי התאמה למקום שאנחנו עובדים בו, רצוי למצוא מישהו שיתמוך בנו, לא להישאר עם זה לבד ואף להגיע לייעוץ וליווי מקצועי בכדי לזהות את הסימפטומים. ובמקרה שכבר עברנו מחלה והגוף שלנו אותת כבר במלוא עוצמתו זו בהחלט הזדמנות להפוך את המשבר לצמיחה, קודם כל לנוח ולהשתקם ובזמן שנכון לנו להבין מה קרה לנו בדרך.

בנוסף בסיפור של רונית יש מציאות אובייקטיבית שצריך להתחשב בה כמו הצורך בפרנסה  וילד עם צרכים מיוחדים שצריך להיות איתו. חלק מהעבודה של רונית בתהליך היתה למצוא את הגשר בין הרצוי למצוי, לקחת את כל המרכיבים של החיים שלה בתוכם מרכיב הקריירה ולעשות סוג של משא ומתן. בתהליך של שינוי ומעבר קריירה לפני שאנחנו עושים צעד כזה או אחר, חשוב למפות את התחומים המרכיבים את החיים שלנו, לדוגמא כאשר אנחנו הופכים להורים, סדרי העדיפויות שלנו משתנים. מה שהתאים לנו בעבר, לא בטוח שיתאים לנו כהורים לילדים. המתכון לאיזון בין הורות לקריירה אינו אחד אלא הוא מאוד אישי, ודורש "דיאלוג ומשא ומתן" בין צרכיי ההורות שלנו לבין צרכיי הקריירה.

לסיום- העצה שלנו היא להיות בהקשבה ולכבד את הרגשות והתחושות שלכם בין אם הן מתבטאות במצב רוח או במצב פיזי, אם הגוף שלכם מאותת לכם משהו, תקשיבו, לפעמים יש לו משהו חשוב להגיד.

לייעוץ והכוונה בנושאי קריירה ליחצו פה https://www.b-shvili.co.il/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%94/

( פרטים ושמות מזהים שונו- על מנת לשמור על סודיות האדם)

נטע (שם בדוי) הגיעה לתהליך ייעוץ הקריירה במהלך השנה השנייה במסלול הארוך ללימודי רפואה.

היא הגיעה מבית בו שני ההורים הינם רופאים בכירים בעלי קריירה מצליחה ומוערכת, ולא רק הוריה,
מדובר בשושלת בה גם הסבא והסבתא היו רופאים.

כבת בכורה, נטע הלכה בדרכם של הוריה למסלול לימודי הרפואה (לרוב בנות בכורות נוטות ללכת אחרי ההורים ונוטות לקחת בבחירות תעסוקתיות את תפקיד "המרצה", את הרצונות/החלומות של ההורים) עד שעלו בליבה השאלות והספקות,האם זו אכן הדרך שלה.

לפתע משהו גרם לה להיעצר ולבדוק האם זו באמת הבחירה המתאימה עבורה? האם זה אכן המקצוע בו היא תגשים את עצמה.

קשר משפחתי

אחד הכלים שאנחנו משתמשים עם אלו שבאים אלינו לייעוץ תעסוקתי הוא בניית עץ משפחתי, זהו תהליך עוצמתי מאין כמותו כיוון שהרבה פעמים לראשונה בחיי אדם הוא מבין מאיפה הגיעו הבחירות התעסוקתיות שלו, הוא מבין את מקורות ההשראה, ההשפעה, את התפקיד שלקח בתוך המשפחה, את מה שחסם ואת מה שהניע. התרומה של המשפחה שלנו לבחירתנו התעסוקתית היא עצומה וישנם אנשים שיכולים להיות תקועים עם קונספציות שגויות אודות הקריירה שלהם והבחירות שעשו בעוד המפה המשפחתית הזו מקנה להם מודעות שבסופו של דבר מובילה לנתיב נכון עבור אותו אדם.

"חקר משפחה הוא כמו מסע אנתרופולוגי. הילד שנולד לתוך משפחה ספוג באווירתה ובכללים שלה, ואף תורם לה מייחודו. ההיכרות של האדם עם המטען המשפחתי-שבטי המשותף, מאפשרת לו לזהות את ייחודו, את חופש בחירותיו, את צווי השתייכותו ואת מגבלות חופש הבחירה שלו. (מייקל חוקר אוסטרלי שחקר משפחות, מתוך הספר "לכל אדם יש שביל").

ללכת בעקבות הלב

ובחזרה לנטע, היה מסע מרגש ולא קל, של חיפוש, משא ומתן בין הרצונות החבויים שלה לבין הציפיות מהמשפחה והקושי לוותר, לשחרר את התפקיד של "המרצה" והפחד שלה שצעד אחר יגרום להוריה תחושת אכזבה כלפיה. במהלך התהליך העלתה נטע, את אהבתה הגדולה לאוכל ובישול, לגינת הירק שלה, לאהבתה בזמן הפנוי שלה ללמוד על מזונות בריאים ולהתנסות בבישול מאכלים חדשים. נטע גילתה על עצמה כי הסקרנות ללמוד על אוכל ועל בישול הגיעה אליה מאמה ומסבתה.

אוכל תמיד היה אהבה גדולה בבית משפחתה, אמה ואביה אוהבים לבשל ולאכול, ושיחות המשפחה סובבות לא פעם מעבר לעולם הרפואה על עולם התזונה והאוכל.

נטע יצאה מהתהליך עם החלטה האמיצה לשנות כיוון וללכת ללימודי מדעי התזונה, כך תוכל להישאר יחסית בסביבת הרפואה.היא נשארה במרחב האקדמי ולא ויתרה על תואר אבל את תחומו של התואר (מדעי התזונה) הפעם היא בחרה, בחירה מושכלת שתאפשר לה לעסוק בתחום שהיא משתוקקת אליו באמת- אוכל ובריאות.

"הייתי צריכה מישהו שילווה אותי"

חמש שנים לאחר מכן נטע הגיעה למרכז שלנו, "לכל אדם יש שביל" לפגישה נוספת, היא סיפרה שהמסע התעסוקתי שלה גרר שינויים בבית כולו, וגרם גם לשאר בני משפחתה הגרעינית לעשות שינויים משמעותיים.
.
נטע בינתיים התחתנה עם איש עסקים ולאחרונה פתחו יחד מסעדה מצליחה עם קונספט של אוכל טעים ובריא. במקביל נטע עובדת במשרה חלקית כדיאטנית ויועצת תזונה בבית חולים וגם באופן פרטי.

לשאלה מה איפשר לה את השינוי שעשתה, אמרה נטע- "כנראה שהייתי צריכה מישהו שילווה אותי ושיעזור לי לראות את מה שבפנים בפנים ידעתי אבל פחדתי לראות, להעז ולהחליט איך ליישם.. אני כל כך שמחה שאפשרתי לעצמי לעצור ולבדוק.ושזכיתי במלווה המקצועי הנכון".

אומרים שמי שלא יודע את עברו, עתידו לוט בערפל, במקרה של נטע ללא ספק המשפט הוכיח את עצמו.

האם גם אתם מרגישים שהבחירות שלכם הם לאוו דווקא הבחירות האותנטיות שלכם?
האם אתם מרגישים שכמו נטע אתם צריכים לעצור רגע ולהסתכל מאיפה באתם ולאן אתם הולכים?
נסו לרגע להתבונן על המשפחה שלכם מהצד, כאילו אתם עושים עליהם עבודת תחקיר
במה הסבים וההורים שלכם עסקו. האם ציפו ממכם מאז שאתם קטנים להמשיך את דרכם המקצועית של הוריכם או אוליציפו ממכם להגשים את מה שהם לא הצליחו?

אנחנו במרכז מציעים ללוות אתכם בתהליך שבסופו תגיעו לבחירה המקצועית המתאימה לכם בהתחשב בכל מכלול החיים שלכם, רקע משפחתי, נטיות אישיותיות, אורח חיים וכו', תוכלו לקרוא על התהליך שאנחנו עושים –כאן וכמובן ליצור איתנו קשר לפרטים נוספים.

כך אנחנו שומעים לא פעם את האנשים שבאים לכאן לייעוץ משתפים, זו תחושה לא פשוטה שאדם שמתבונן על עצמו פנימה לא יודע או מכיר בכישרונות שלו,בחוזקות שלו ובתחומי העניין, כך גם היה עם רוית( שם בבדוי) היא הגיעה לכאןבגיל 33, היא נראתה אחת שיש לה הכל, המראה הנכון, עבודה אטרקטיבית (עבדה במשרד פרסום כתקציבית)אמא לשני ילדים, זוגיות טובה, הגיעה ממשפחה אמידה, אבל משהו הרגיש לה חסר, היא היתה תמיד בעשייה  אבל עשתה את הכל בכדי להיראות טוב ולא בהכרח הרגישה טוב או שלם עם מה שהיא עשתה, בבירור אחורנית הסתבר שבילדותה היתה סוג של מלכת הכיתה, היתה עסוקה בחברים ובחברות שלה  בלתחזק ולטפח את המעמד החברתי אבל בכל הקשור לתחביבים ולהתפתחות עצמית זה כבר היה משהו שהרגישה שלא היה לה "הייתי עסוקה בלבלות עם החברים שלי ולא היה לי סבלנות לחוגים וגם אמא לא לחצה עלי" היום אחרי שילדה את בנה השני ואמורה לחזור לעבודה שלה במשרד הפרסום, הציפה אותה תחושה של ריק ושל הבנה שהיא לא יודעת בעצם מה היא רוצה מעצמה או מה היא אוהבת באמת ואפילו עלו תחושות של כעס על ההורים שוויתרו לה בכזו קלות.

זה לא הכמות זו האיכות

בניגוד להורים של רוית ישנם כאלה שלא מוותרים לילדים שלהם על תחביבים אבל הולכים עם זה לעיתים רחוק מדי ועוברים איתם מחוג לחוג ולעוד חוג, אז את הנוסחה של כל ילד וילד צריך למצוא ובאמת זה לא כמות החוגים, העניין הוא מה שמפיקים מהם. ללא ספק לתחביבים יש כמה יתרונות בולטים, הם גם יכולים לרמז לנו על  הדרך המקצועית שהילד שלנו ילך בה בעתיד. ראשית, דרך התחביבים אנחנו יכולים להבין לאן רוח ילדינו נושבת, לעיתים אנחנו יכולים להיות מופתעים שחשבנו שלילד שלנו יתאים חוג מסויים אבל הוא מראה נטייה מובהקת לחוג אחר וזה טוב כי דרך הניסיון השלילי כביכול אפשר להבין מה לא וזו כמובן דרך נפלאה להבין מה כן. עוד דבר שנותן לנו אינדיקציה על הנטיות של ילדינו זה סוג התחביב או החוג, לדוגמא יכול להיות ילד מאוד אתלטי שאוהב מאוד ספורט אבל פחות מתאים לו ספורט קבוצתי אלא יותר ספורט אישי כמו טניס, ההבנה הזו יכולה לרמז על כך שבעתיד הילד הזה לדוגמא יוכל לבחור אולי להיות עצמאי או במקצוע שיש בו יותר עצמאות מאשר מקצוע שטומן בחובו עבודת צוות, בנוסף ההתנסות הלכה למעשה בהפסדים מצד אחד ובהישגים מצד שני נותנים לילד לחוות קשת של רגשות שהיא חיונית להתפתחות האישית ולדימוי העצמי שלו ויותר מזה זו דרך נוספת לבטא את עצמו, ישנם ילדים שבמסגרת הלימודית הולכים לאיבוד וכך גם תחושת הערך העצמי שלהם, ברגע שיש מקום אחר חוץ מהבית ספר שגורם לילד להרגיש שווה זה יכול להוות הצלה אמיתית.

סיפורו של מייקל פלפס

קחו לדוגמא את מייקל פלפס,  השחיין האולימפי  שזכה ב-22 מדליות אולימפיות בארבע אולימפיאדות שונות.פלפס היה ילד שהגננות והמורות תמיד התלוננו עליו שהוא לא מסוגל לשבת לרגע אחד בשקט, הוא תמיד דאג להצחיק את החברים ולנדנד להם כדי לזכות בתשומת לב. אחת המורות שלו טענה בפני אימו ש"הבן שלך לעולם לא יוכל להתמקד בכלום". כשהגיע לכיתה ה אובחן בהפרעת קשב וריכוז והחל ליטול ריטלין, זה הפך את הישגיו הלימודיים מכישלון למצב סביר אך לא עזר לבנות לילד תחושת ערך עצמי אמיתי,אימוני השחייה והדבקות בתחביב הם אלו שהביאו אותו להישגים הפנומנליים שלו ולתחושה שהוא שווה באמת.הסיפור של פלפס ממחיש כמה חשוב לפתח תחביבים לילדים, לפתוח בפניהם עוד אפשרויות, לאתגר אותם, לתת להם הזדמנות להכיר את עצמם ולפתח את החוזקות שלהם, בהמשך שיגדלו גם אם לא יבחרו בהכרח את אותו תחום של תחביב כמקצוע הם יהיו אנשים הרבה יותר מאושרים ומודעים לעצמם וליכולתם. ויוכלו לבחור יותר בקלות את המקצוע שלהם.

לחלק ב' של המאמר "תחביבים כמורי דרך" לחץ לכאן